20 בינואר
היום בשעה 12:30 בצהריים נגמר האוכל. אחרי שאכלתי את קציץ הבשר
האחרון מהצלחת התברר לי שזהו גם קציץ הבשר האחרון בכלל, ולמעשה
גם פריט האוכל האחרון בכלל. ניסיתי לבצע על עצמי תרגיל היימליך
כדי להוציא אותו ולאכול אותו שוב אחר כך, אבל הניסיון רק
הסתיים בכתף נקועה.
טיטו התחיל ליילל שהוא רעב. אמרתי לו שילך וימצא לו איזו חסה
בחוץ ויעזוב אותי בשקט.
לא היה לו מצב רוח לבדיחות. הוא הפנה לי את הגב (בדרכו הצבית)
ונרדם. אז מה חדש?

22 בינואר
אני רעב. כבר יומיים לא אכלתי. לפחות נשארה לי קצת שתייה
שהצלחתי להחביא בצד מטיטו (מעשה לא קל בהתחשב בזה שהממזר
טלפתי). אומרים שהאדם יכול לחיות על מים בלבד יותר מעשרה ימים
אם ירצה.
מי רוצה?

23 בינואר
הרעב נעשה יותר ויותר קשה. אני באמת סובל. אפילו ביום כיפור
קשה לי להתמיד בצום ואני שובר אותו כמה שעות לפני. וזה רק יום
אחד.
במשך שעות הערב המוקדמות התחילו ההזיות.
היה נדמה לי שאני רואה את החללית מגיעה, וכבר קמתי והתחלתי
ללכת לכיוון אזור הנחיתה כשטיטו קורא אחרי ושואל לאן אני
הולך.
"לחללית", השבתי לו.
"איזו חללית?" שאל.
"זאת ששם" עניתי לו בעודו מצביע על החלל הריק.
"אהה", אישר טיטו כשהוא מניד את ראשו בחמלה. "רק שלא תתנגש
בשלוש החלליות האחרות שעומדות בתור אחריה ומחכות גם הן לנחות.
כנראה שהפעם תהיה לנו אספקה מרובעת. אידיוט".
"בסדר, בסדר, אין כלום. אבל אני בטוח שראיתי אותה שם", אמרתי,
בעודי מצביע לעבר המקום הריק, שכרגע שוב מאוכלס בחללית שעומדת
לנחות.
"הרעב משחק איתך" אומר טיטו, כשהוא מתחיל לזחול בחזרה לכיוון
הצריף.
"כנראה", מלמלתי, בעודי מסתכל שוב בחלל השוב ריק ומחכה לראות
אותו מתמלא שוב.
אחרי חמש שעות חזרתי לצריף והלכתי לישון.

24 בינואר
מחוב רעב כבר קש לי לכתב. המשפתים יוצעים לי משובשם.
תיטו צוחק. הוא יכול לכיות קרוב לשנה בלי עוכל.
עני סונא אותו!!!

25 בינואר
מרק הצבים היה נהדר. לא הרגשתי כל כך טוב כבר הרבה זמן.
נכון, עכשיו יהיה קצת שקט בזמן הקרוב, אבל בחיי, זה היה שווה
את זה...