[ ביית אותי ]   [ עדיפה ]   [ עזרה ]  [ FAQ ]  [ אודות ]   [ הטבלה ]   [ דואל ]
  [ חדשות ]   [ אישיים ]
[
קול-נוע
]
 [
סאונד
]
 [
ויז'ואל
]
 [
מלל
]
 
New Stage
חיפוש בבמה

שם משתמש או מספר
סיסמתך
[ אני רוצה משתמש! ]
[ איבדתי סיסמה ): ]


מדורי במה







מיקי קאופמן
/
סבא של אפרת

סבא של אפרת


יכול להיות שצריך להתחיל את הסיפור הזה מהדרך לכינרת. יש הרבה
דרכים, אבל אני חושב שיותר מכולן אני אוהב את זו שפונה ימינה
מכבר תבור, מתפתלת בין שדרות שלעולם איני יודע אם הן אקליפטוס,
אורן או אלון התבור ועד שאני מספיק להתלבט מגיע הכפר כפר קמא.
אחריו הדרך חשופה, ללא חומות עצים מצדדיה, חולפת על שרונה
ויורדת ליבנאל עם הבתים הישנים, אלה שעוד נשארו ומתפתלת שוב
בין משבצות חומות וירוקות ואז פתאום יש עליה ואחריה, עוד יותר
פתאום, כשהכביש מתעקל באופן מפתיע שמאלה, היא מתגלה כולה.
הכינרת. שרויה בחלומה, יפה כמו שאי אפשר לראות אותה משום מקום
אחר. במיוחד עם באתם עם אפרת.

כדאי לעצור ולהעיף מבט חובק עולם, או אם לדייק יותר, מבט חובק
כינרת. לא מצפון לדרום, אלא מדרום לצפון ובתנועה רכה וסיבובית
המתעכבת על כל המפרצים הנחבאים, על המושבה כינרת, טבריה, מצוק
הארבל שנשבר בקו אחד לתוך המים, המנזר בגן הרוסים, החורשות של
גינוסר, כפר נחום, הטבחה, ההרים העצומים באופק ושוב דרומה,
להוריד את המבט לחוף עין גב, האון וצמח.

ואפשר גם להמשיך ולראות את הדגניות. ואם יצא לכם יום יפה
במיוחד, שיש בו מה שקוראים ראות טובה, התעכבו על דגניה א'
וחפשו את שיכון הוותיקים. קל למצוא אותו כי הבתים בני
קומותיים. שם, בשיכון הוותיקים של דגניה א' חפשו בית עם דלת
אפורה. ברחבה שלפני הכניסה עומד איש זקן. זהו סבא של אפרת.

הוא נראה כמו מישהו שמשהו מטריד אותו. והוא באמת מוטרד, הסבא
של אפרת. הוא עסוק בשאלה אם הבחור שבא יחד עם אפרת אמר שלום או
לא אמר שלום ? הם נפרדו ממנו לשלום לפני דקות ספורות. הם עדיין
בדרכם למגרש החניה, ובו בזמן נדמה לו שהוא כבר שומע את ניצוץ
ההתנעה ואת רחש גלגלי המכונית המתרחקת. אבל, זה גם יכול להיות
דמיון. סבא של אפרת יודע שהוא כבר לא שומע טוב והקולות האלה
שהו הם אולי רק הקולות שאמורים להישמע כשמכונית מותנעת ונוסעת
לדרכה. בכל מקרה הוא לא ישיג אותם. ובכן, אמר שלום או לא אמר
שלום?
הוא מסתובב ימינה כדי לשאול את נעמי, בתו, האימא של אפרת.
אבל נעמי כבר נכנסה פנימה ואין את מי לשאול.

הכל התחיל בעצם באותה שבת, אבל בשעה הרבה הרבה יותר מוקדמת.
הייתה עוד אפלולית. הרעש שהעיר אותי היה זמזום חרישי של מאוורר
תקרה. בבית אין לי מאוורר תקרה. התעוררתי במקום אחר. התהפכתי
על הצד ומיד נזכרתי. היא שכבה שם, אהבת חיי החדשה והיא הייתה
כל כך יפה. יפה היה התלתל שנפל על המצח, יפות הפנים החלקות
והנקיות, העיניים הגדולות, יפה הכתף הצחה והסדין האוורירי שנח
עליה ברישול ועלה וירד עם נשימותיה הרגועות.

את אפרת הכרתי רק אתמול בערב. אני לא יודע אם התאהבתי בה חמש
דקות אחרי שנפגשנו או חמש דקות לפני, אבל בכל מקרה הייתה זו
אהבה גדולה מאד.  ועכשיו, באפלולית הבוקר, היא שכבה שם לצדי
מתחת למשב המאוורר המזמזם. וזה היה כל כך יפה שלא רציתי להעיר
אותה. רק לשכב בשקט. להתבונן ולהתבונן. בשמונה התעוררתי בשנית.
הפעם בצעקה גדולה.


הצעקה היתה של אפרת שהתעוררה בבהלה ואצה רצה להתקלח ולהתלבש.
ולא הבנתי מה המהירות והיא כבר הייתה בטלפון והפטירה לעברי:
"היום שבת
 ואני צריכה לבקר את סבא
 וסבא גר בדגניה
 ואני צריכה למצוא מישהו שייקח אותי".

אמרתי לה שאני אקח אותה והיא אמרה שלא ושאלתי למה, אני הרי כל
כך אוהב אותך, והיא אמרה שדווקא בגלל זה. היא לעולם לא מבקרת
אצל סבא שלה יחד עם מישהו שיש לה עניינים איתו. והיא חזרה
וטלפנה וחבר אחד לא היה בבית וחבר שני היה אבל המכונית הייתה
מקולקלת וחבר שלישי היה וגם המכונית הייתה תקינה אבל בדיוק
באותה שבת כבר היו לו תכניות אחרות. אפרת נהייתה לחוצה מרגע
לרגע וכשניסיתי שוב בעדינות "אקח אותך ולא אפריע" נאנחה ואמרה
"אין ברירה".

ממש לפני שיצאנו אמרה "חכה עוד רגע, קח את זה, תקרא" ונתנה לי
פתק עליו היו כתובות בכתב ידה המילים האלה:

אל תשאל על סבי
ואל תתעניין באימי
תבין, יש לך עסק
רק איתי.
ותבין עוד:
טוב לי איתך
אבל יותר מזה אינני מבקשת
לא ממני ולא ממך.






עד לואדי ערה סיפרתי לה את כל תולדות חיי. השתדלתי להצחיק ובטח
לא להכביד. אבל דיברתי ודיברתי ודיברתי ובטח לא הקשבתי.
ופתאום, כשכבר היינו מתחת לתבור, ראיתי שאפרת,שבתחילת הדרך
הייתה עליזה ונינוחה, התכנסה שוב בעצמה והייתה שותקת ונבוכה.
הדרך היפה שהולכת מכפר תבור עד אלומות עברה בלי מילה ורק
כשראינו את הכינרת עלה פתאום בדעתי לומר:
"אפרת, אל תדאגי, כשנגיע לדגניה אוריד אותך איפה שתרצי ונקבע
מתי אחזור...
לא, זה בסדר, אל תחשבי שאני מקריב פה איזה קורבן מיוחד. פשוט
יש לי חבר בגינוסר, חרמוני. היינו יחד בכל המלחמות ותמיד
הבטחתי לו שיום אחד, אחרי שנשתחרר, אבוא לבקר. ובאמת הגיע
הזמן. אני אסע לגינוסר ונקבע...תגידי את,
מתי לחזור לקחת אותך. הרי אמרתי לך שלא אפריע".
המתח התפוגג באחת. אפרת עוד הקשתה ודאגה ובררה עד שהייתה
משוכנעת שאני באמת ובתמים רוצה לפגוש את חרמוני בגינוסר
וכשעצרנו במגרש החניה בדגניה, הראתה לי את הבית הדו-קומתי עם
הדלת האפורה.
"אז תבוא לקחת אותי בארבע, טוב?"


באמת ובתמים התכוונתי לבקר את חרמוני. יותר מדי פעמים הבטחתי
שאקיים ולא היתה הזדמנות מתאימה יותר מזו הפעם. אבל עוד בטרם
הספקתי לצאת את שעריה של דגניה וכבר תכפו עלי כאבי הגב שנשכחו
לאורך כל הדרך עם אפרת. ופתאום גם נהיה לי חם נורא והתחלתי
להזיע. כבר ראיתי בעיני רוחי איך אני מתרוצץ בין בתי הקבוץ כדי
למצוא את חרמוני ואיך חרמוני מתרוצץ, אחרי שאני מוצא אותו,
לחפש את אשתו ואיך אשתו את תשעת ילדיו וכשגם אלה ימצאו תאמר
אשתו שצריך ללכת לחדר האוכל וכשאסרב בנימוס תתעקש לבשל "מרק
חם" במטבחון הקטן של דירת הקיבוץ שלהם ולמי בכלל יש כוח לכל
זה. במקום כל אלה עצרתי בחוף הקטן והשומם של המושבה כינרת.
התפשטתי לגמרי. את הבגדים הנחתי בערמה קטנה על שפת המים. היית
קל מאד ושחיתי שעה ארוכה. אחר כך נחתי על החוף ובארבע בדיוק
התדפקתי בעדינות על הדלת האפורה.

הקול האהוב שרק אתמול הכרתי חזר ואמר "בוא". הדלת נפתחה ובבת
אחת ראיתי את התמונה כולה. התמונה שאולי לא הייתי צריך לראות.
זה היה מעין סלון של דירת קיבוץ. כוננית ספרים מעץ לא מהוקצע
ולידה ספה אפורה עליה ישב איש זקן מאוד עם פנים צעירות מאוד  -
כמעט פני תינוק -   וזוג עיניים כחולות מהן נשקפה שמחה גדולה.
צמוד אליו, כמעט על ברכיו, חובקת את כתפו, ישבה אפרת  -  הסיבה
הגדולה לשמחתו הגדולה של סבא. בצד, כמעט בעמידת דום מתוחה,
ניצבה אישה דקת גזרה, דומה מאוד לאפרת, אך בניגוד לאפרת עטתה
מבט חמור סבר.

לא הייתי צריך להיות שם ולא הייתי צריך לראות את אשר ראיתי.
איך שיום אחד אבא של אפרת ואמא של אפרת שוב לא אהבו זה את זה
ואבא של אפרת הלך לעיר הגדולה יחד עם אפרת ואמא של אפרת נשארה
בדגניה יחד עם אבא שלה, שהלך והזדקן והאדיר את בדידותה ואת
שיטפון געגועיה לחיים אחרים וטובים יותר. ואמרתי לעצמי "מה
פתאום?", ו"מי אמר לך שככה זה היה?" ו"באיזו רשות???" ו"לא סתם
אפרת ביקשה שלא תבוא.." ובכלל אולי זה לא היה כך... אבל מצד
שני, צריך להיות עיוור גמור כדי שלא לראות או חרש גמור כדי שלא
לשמוע..."

זה לקח דקות או נצחים. את השתיקה המעיקה שבר פתאום קולו של
סבא:
"ראיתם את 'משא' של יום שבת?" ומכיוון שאיש לא ענה הוסיף והביא
לידיעת הנוכחים ש'משא' הוא המוסף הספרותי של 'למרחב'.
"לא, לא ראיתי" אמרתי והופתעתי לשמוע את עצמי מדבר.
הוא לא התייחס לדברי והמשיך לנאום בפני קהלו הקטן.
"אז שתדעו לכם. ב'משא' היה מאמר של נתן זך. הוא כתב ביקורת על
שטיינברג.
קרא לו משורר גדול. ואני שואל אתכם, מי זה הזך הזה שמעיז לכתוב
על שטיינברג? שטיינברג בכלל צריך את האשור של הזך הזה שבקושי
יודע לגמור שיר אחד כהלכה?
שטיינברג? שטיינברג שהוא המשורר הכי גדול שהיה פה פעם ?!?"
הרגשתי, לא יודע למה, מין צורך מוזר לפשר וליישר ואמרתי שזה לא
כל כך משנה אם שטיינברג גדול או זך קטן ומה שחשוב הוא שמשורר
בן זמננו מפגיש את הקוראים הצעירים עם שירתו של שטיינברג שאולי
אינה מוכרת להם. בעצם, זה מה שרציתי לומר לסבא של אפרת, אך
כשהתחילו המילים לצאת וכששמעתי את קולי מנסר בחללו של בית בו
הייתי אורח לא קרוא, נבהלתי, כך שהמשפט השני כבר בקושי נשמע
והשלישי נבלע בחיכי.



ושוב היתה שתיקה.
הפעם היה תורה של נעמי, האימא של אפרת, להחיות את השיחה:
"שמעתי שהיית בגינוסר".
"כן," אמרתי  יש לי שם חבר. חרמוני"
"ישראל חרמוני?" שאלה בפליאה
"את מכירה אותו?"
"איזה עולם קטן" אמרה "ישראל חרמוני. הילד של חסיה ואריה. מה
נשמע אצלם?"
התחלתי לגמגם. במבוכתי היה נדמה לי שראיתי מצוקה גם בעיניה של
אפרת.
לא ידעתי מה לומר ומרוב בלבול חזרתי ואמרתי "ישראל חרמוני
מגינוסר?"
ואמא של אפרת אמרה "לא, מגניגר".
ואני אמרתי "מה פתאום, ישראל חרמוני גר תמיד בגינוסר"
והתברר שמדובר בצירוף מקרים ושיש שני ישראל חרמוני.
אחד, הילד של חסיה ואריה, מגניגר וזה שלי, מגינוסר.
ומכיון לא דובר בילד של חסיה ואריה, שוב לא נדרשתי לדווח על
ביקור שלא היה.

"אולי תרצה לשתות קפה? אפרת תביאי לאורח שלך עוגה"
אמרה ומיהרה אל המטבח בעקבות אפרת. הן התעכבו שם שעה ארוכה
ולמרות שלא ניסיתי לצותת התגנבו מדי פעם שברי מילים ומשפטים.
"אפרת, את יודעת שאני באה אליך לתל-אביב ביום רביעי"
"כן אימא"
"אפרת, אבל אני לא רוצה כמו בפעם שעברה, שאת תצאי לך ואני אשאר
לבד בדירה כמו כלב. ועוד כל הלילה"
"טוב אימא"
"אפרת, תגידי, מי זה? אתם כבר גרים ביחד?"
"אמא די"
ואז הן יצאו, אפרת עם העוגה ואימא של אפרת עם הקפה, והיה צפוי
שעוד נתעכב רבע שעה בנימוס-המקובל-של-בטרם-נפרדים. והזדרזתי
ולגמתי במהירות ואז,
ממש כשכבר עמדנו לקום ולצאת, התעורר סבא של אפרת ואמר:
"חכו רגע.
אפרת, אני רוצה להקריא לך שיר. שיר יפה".
הוא ניגש לכוננית ושלף מחברת ישנה שבה רשם או העתיק את השירים
האהובים עליו. פתח את המחברת במקום אותו פתח כבר פעמים רבות כל
כך וקרא את השיר.

"סבא, זה סוף השיר?" שאלה אפרת דקה או שתיים אחרי שסבא הפסיק
לדקלם
"כן" אמר "ורציתי שתראי אפרת, עד כמה השיר הזה מלא ברגש
ובאהבה, למרות שהמילה אהבה לא מופיעה בו אפילו פעם אחת. היום
כבר לא יודעים לכתוב ככה. ואת יודעת מי כתב את השיר הזה?"

אפרת לא ענתה. אולי כי לא ידעה. אבל אני ידעתי. והפעם עניתי
בקול רם ובוטח שלא הלך ונחלש כמו בראשונה אלא להיפך, הלך
והתגבר והתעצם ממשפט למשפט.
"כמובן" אמרתי "את השיר הזה כתב יעקב שטיינברג. ויותר מזה. אם
תפתח את ספר השירים של שטיינברג בעמוד שבו מופיע השיר, תמצא
מעליו הקדשה בת שלש מילים. כתוב שם 'לגיטה באהבת עולם'.
שטיינברג הקדיש את השיר הזה לאשתו גיטה, שמתה זמן קצר קודם לכן
בנסיבות טראגיות, כשם שהקדיש לה, כפי שאנחנו יודעים זאת היום,
את כל שירתו המאוחרת".

סבא של אפרת היה נרגש. ניכר היה בו שהוא גם מופתע וגם שמח עם
הבקיאות הזו שהפגין הבחור, אולי החבר החדש, של אפרת. ואז קמנו
ונפרדנו. ועשינו את דרכנו אל מגרש החניה וגם אם סבא של אפרת
אינו זוכר, אמרתי לו שלום, אפילו פעמיים.

ובכל זאת זה הטריד אותו. אמר שלום או לא אמר שלום? הלכו לפני
דקות ספורות וכבר.. אולי הם עדיין בדרכם למגרש החניה, וכבר
שומע את ניצוץ ההתנעה ואת רחש גלגלי המכונית המתרחקת. אבל, זה
גם יכול להיות דמיון. ובכן, אמר שלום או לא אמר שלום? נעמי כבר
נכנסה פנימה. נכנס לתוך הבית אחריה, כדי לשאול ולברר את
העניין, תפס פתאום שמשהו אחר לגמרי הטריד את מנוחתו. בצעד מהסס
ניגש אל כוננית הספרים והוציא את ספר השירים של שטיינברג. פתח
אותו בעמוד אותו פתח כבר פעמים רבות כל כך ומעולם לא הבחין
בהקדשה 'לגיטה באהבת עולם' ואכן, היא לא היתה שם. סבא של אפרת
נדהם. עכשיו הוא נזכר שכבר ברגע בו נאמרו הדברים, היתה לו
תחושה מוזרה ולא ברורה. הרי גיטה שטיינברג מעולם לא שמה קץ
לחייה, להפך, הם ידעו להזדקן ביחד ובטוב, גיטה ויעקב. ובכלל,
שמה לא היה גיטה אלא חנה. ואם כך - הבחור טעה.

טעה? איך אפשר להגיע לידי טעות בקיאה כל כך? ואם הפגין בקיאות
גדולה כל כך בשירתו של שטיינברג ובשירתו של זך... ובכן ...
המציא? אבל למה להמציא דבר כזה? האם רצה לעשות רושם על
אפרת???
( סבא של אפרת יודע שבקיאות בשירה שוב אינה עושה רושם וחבל
שכך. )

ולפתע עלתה בו מחשבה נוספת. כמו שהבחור המציא את סופה הטרגי של
גיטה שטיינברג, ככה הוא המציא שהיה בגינוסר. אבל מה פתאום
לחשוב דבר כזה?
בסך הכל נכנס בחור נחמד, עושה רושם טוב, ומספר שהיה בגינוסר.
רק בגלל זה לחשוב שהוא לא היה בגינוסר? אבל סבא של אפרת יודע
עכשיו בוודאות שהוא לא היה בגינוסר. למרות שגם אפרת, כשנכנסה,
סיפרה להם שתפסה טרמפ עם אחד שהיתה לו נסיעה לגינוסר. זאת
אומרת שגם אפרת המציאה. אבל למה? למה שאפרת תשקר לסבא שהיא כל
כך אוהבת? ובכלל, למה אפרת תמיד באה עם מישהו אחר? עם מישהו
שבמקרה היתה לו נסיעה בכיוון? למה שלא תבוא עם מישהו שמתכוון
לבוא אתה לכל מקום אליו תרצה ללכת ?

נעמי כבר קראה לסבא שיבוא אל השולחן. הדיסה המיוחדת מתקררת.
והוא יושב אל השולחן ולא נוגע בדייסה והשאלות הולכות ומתרבות
והאפלולית הולכת ומתעבה והוא מחליט שאם עד אז הוא לא ידע את
התשובות, אז בעוד שבועיים, כשאפרת שוב תבוא לביקור, ישאל אותה
את כל השאלות.







loading...
חוות דעת על היצירה באופן פומבי ויתכן שגם ישירות ליוצר

לשלוח את היצירה למישהו להדפיס את היצירה
היצירה לעיל הנה בדיונית וכל קשר בינה ובין
המציאות הנו מקרי בהחלט. אין צוות האתר ו/או
הנהלת האתר אחראים לנזק, אבדן, אי נוחות, עגמת
נפש וכיו''ב תוצאות, ישירות או עקיפות, שייגרמו
לך או לכל צד שלישי בשל מסרים שיפורסמו
ביצירות, שהנם באחריות היוצר בלבד.
מה אתה אומר על
"העבודה
משחררת"? קליט
לא?




הקופירייטר של
בן אליעזר מנסה


תרומה לבמה




בבמה מאז 22/9/01 19:58
האתר מכיל תכנים שיתכנו כבלתי הולמים או בלתי חינוכיים לאנשים מסויימים.
אין הנהלת האתר אחראית לכל נזק העלול להגרם כתוצאה מחשיפה לתכנים אלו.
אחריות זו מוטלת על יוצרי התכנים. הגיל המומלץ לגלישה באתר הינו מעל ל-18.
© כל הזכויות לתוכן עמוד זה שמורות ל
מיקי קאופמן

© 1998-2024 זכויות שמורות לבמה חדשה