שעור ביולוגיה, שמיים כחולים, רעש של אוטובוס מלא אנשים עובר
בחוץ וכיתה מלאה 40 תלמידים שרק רוצים שיגיע הצלצול הגואל
שייקח את הייסור הזה שקוראים לו בית ספר וייתן להם להיות
חופשיים רק לרגע שלרוב ימשך רק 5 דקות עד שבלית ברירה יאלצו
אותם לחזור שנית ולהתחרט על כל רגע שבו עברת את השער ונכנסת
פנימה.

כמו צבא הולכים כאן כולם בשורות רק לעמוד ישר ולהתאים תנועות
עם השאר ורק לצעוד קדימה אחורה, לא לדבר לא לצחוק ולעולם לא
לצאת  מהשורה. לא להיות שונים, תהיו כמו כולם הם אמרו לנו
כשנכנסנו, והדבר הכי גרוע בחיים הוא להיות כמו כולם, סתם אחד.


ומדי פעם אחד יצא מהשורה ורץ אל השער ואז תופסים אותו ולוקחים
אותו למטה ומאז לגמרי נעלמות עקבותיו... רק מעטים חוזרים לעמוד
אתנו בשורה ולצעוד קדימה אחורה ואז הם לא מדברים, אמרו להם לא.
ואנחנו נשארים לנשוך את השפתיים ולהישאר עם הרצון והחשק הזה
לרוץ כמוהם ורק לגעת בשער, רק לגעת...

רק להרגיש לרגע את האוויר החופשי שמחוץ לשורה ולראות אנשים
מחייכים, ולראות ים ותינוקות ואת החברה שעזבת מאחוריך כשנכנסת.
ואתה יודע שאם תעשה טעות אפילו הקטנה ביותר, תרד בסוף למטה שאף
אחד לא יודע מה יש שם אבל אומרים שללכת בשורה זה כלום לעומת מה
שיש למטה.

אז אנחנו נשארים עם רצונות ותחושות ואהבות שנשארו מאחור,
ואנחנו ממשיכים ללמוד ביולוגיה. ואם אתם פתאום תעשו משהו לא
נכון תמצאו את עצמכם בתוך השורה יחד אתנו אז תקשיבו לי תחיו
תחגגו אבל לפעמים תתחילו להתאמן על הצעדים ואם אתם רואים אולי
את אמא שלי תגידו לה שאני אוהב אותה ושתבוא לבקר פעם בקבר כי
בודד בפסגה והרגליים שלי כבר מזה עייפות מללכת בשורה.