היה לו את המבט. הוא פשוט עמד והיה לו את המבט. מבט ריק
בעיניים, כאילו אלו איבדו את הצבע ואת הברק. כמו בובת פלסטיק
בודדה שנשארה עומדת בחנות.

הוא שרוע במעין שוק, הלם שקט. הנשימה רגועה אבל בפנים נסער,
בוער, מתנפץ וקופא בו זמנית. הוא לא זז.
רק עומד בדממה, ומתנדנד קלות עם התנועה של האוטובוס.

פס אחרי פס של פנסי רחוב מאירים קלות את החליפה, את השרוולים
המגוהצים ואת העניבה העקומה. לא היה בו אפילו האינסטינקט לסדר
אותה עם תנועה של היד. ידיו נשארו לצדדים, ללא תנועה, מתות.

הוא נוסע. הוא לא יודע למה הוא מצפה. הנסיעה לא משנה דבר. היא
לא תחזיר אותו אחורה בזמן לימים טובים יותר. רק תטלטל את גופתו
מעט על פני הכדור, כשהסבל נותר עדיין כפי שהיה. עז, כואב,
בלתי-מרפה.

האוטובוס נעצר. דקה ארוכה הוא עמד ללא תזוזה. האור נכבה.
האוטובוס עומד, ובו רוח רפאים קפואה של אדם, מוטלים במגרש חניה
ריק ללא נפש חיה, בתחנה המרכזית של איזה מקום שכוח אל.

"אדוני, אתה מתכוון לרדת?"
הנהג התאמץ להישמע מנומס אחרי יום מייגע מלא חום וזיעה.

אך הוא עמד, המילים ריחפו לידו אך לא באמת הגיעו, שום דבר לא
באמת הגיע אליו, הוא היה מנותק. הוא היה בכאב. הוא היה פגוע,
הלום, מרוט, שחוק, מרוחק.

נשמע קול של טפטוף קל על פני רצפת האוטובוס המלוכלכת. דמעה.

הנהג הנהן בראשו בשקט, והחל לסרוק את האוטובוס.

הנהג מסיים את הסיגריה השנייה, הפנס היחיד שמאיר את החניה מותח
צלליות ארוכות למרחק. יש צללית של הנהג, צללית רחבה של
האוטובוס, גם היא נמתחת על פני המגרש, ובמרכז, איפה שיש ריבועי
אור המשתקפים דרך החלונות, יש עוד צללית אחת. של איש. כמעט לא
ניתן להבחין בה ממבט ראשון. אבל אם יושבים ובוהים בה מספיק, אז
ניתן בפירוש לראות איש, ראש מורכן טיפה, בייסורים.

הנהג קם, ומתחיל לפסוע. הוא עוצר להביט בחברו השקט פעם אחרונה,
וממשיך הביתה. צילו של הנהג מתארך ואט אט נעלם. מחשבה חולפת
בראשו, על עצב. על מרירות. על איך בחייו לא פגש אדם שגרם לו
להרגיש כך. אם לא היה יודע אחרת, היה אומר שפגש את מלאך
הייסורים והכאב בכבודו ובעצמו. הדרמטיות, הכאב שמוקרן לכל עבר,
האדישות השקטה של האיש, כולם גרמו לנהג להרגיש רצון עז לחבק
אותו, לנחמו. איכשהו אבל, הוא ידע: האיש אפילו לא ישים לב.

הוא נפל. על הברכיים. הדמעות פרצו. כמו סכר סדוק שבא זמנו
להתנפץ לכל עבר.
הוא לא בכה כך מעולם. לא כשקרע את הברך וכל הדם מילא את הדשא
ואת הממטרה, ואת כל השחקנים האחרים, ולא כאשר נכשל בבגרות ואבא
שלו אמר לו שאינו הבן שלו יותר, ולא כאשר הוריו התגרשו ואביו
נסע לצפון לחיות עם אשתו החדשה ולא דיבר איתם יותר, ואפילו לא
כאשר יואב נורה למוות בפעולה ברצועה.

הוא לא ידע דמעות עד אותו הרגע. הוא לא ידע שהן יכולות להיות
כה מלוחות, נוטפות על הידיים עם האגרופים הקפוצים, שבהם מספר
שיערות תלושות. נוטפות על כל הפצעים שעל האגרוף מהמכות שהוכו
בקיר בעוצמה.
המלח מחלחל ומתערבב עם הזיעה, שורף את הפצעים שעל ידיו ובוער
מבחוץ, כל זה מתאחד עם הכאב העצום עוד יותר בפנים, הכל מתפרץ.
כמו סופה שבה לא ניתן לראות דבר. צרחות וצעקות וקפיצה עיוורת,
מצד אחד לשני. כמו שד שנכנס בו, הוא קופץ ונתקע בכיסאות,
עמודים, חלונות פלסטיק וקירות. האוטובוס רועד עם כל מכה חדשה,
שמשאירה קמט קטן על האוטובוס, וסימן אדום-כחול ומדמם, על
האיש.
האנרגיות מתפרצות והוא עדיין בסופת הרגשות שלו. החוץ מתחיל
לקבל את הסערה של הפנים וראשו לא חושב צלול. לא חושב כלל. רק
מרגיש, כה עמוק, כה שורף ובוער וכואב ומשחיר מבפנים: את הסבל
שלו. הייסורים. האבידה. הסוף המר והקץ לכל מה שאי פעם שימח
אותו והעלה חיוך על שפתיו. הוא לא רצה! הוא לא חלם והוא לא
ייחל שדבר כזה יפקוד אותו, הוא לא ציפה והוא לא האמין. סירב
להאמין!

"לא!" הוא צרח כשנכנס בריצה בשמשה הקדמית והפעם ניפץ אותה כליל
ועף דרכה. הוא נחת על האספלט כולו פצוע וחבול, שותת דם, הוא
משתעל והדם עף לכל הכיוונים. מעורבב עם הזכוכיות שנוצצות
בחשיכת הלילה, הדם זורם לאט על האספלט.

האספלט כה קר. מקפיא מבפנים, כמו קרח, כמו ההרגשה שלאחר האמירה
שהרסה אותו. ששברה אותו. שניפצה את ליבו. גם טיפות הדם, כתמי
הדם, הם שרידים של משהו חי שהיה בתוכו. עכשיו מת.

הוא התפתל מעט. הכאב כה עז שהוא מרגיש שכל גופו נטחן בו-זמנית.
הליכלוך השחור נדבק לפצעים, מעורבב עם שבבי זכוכית.

הוא לא יכל לסבול את הכאב, הוא לא יכל לנשום עמוק כמה שהוא
ניסה. כאילו הפילו משהו על הריאות שלו שגורם לו לעצור בטרם
ייקח אוויר. איפה החמצן?

הוא פלט יבבה, הירח מאיר עליו, שרוע בחליפה יוקרתית פרועה
וקרועה, גוש בשר כואב ומתפתל על פני החניה, לידו אוטובוס הרוס
שנוטה לצד אחד, השמשה הקדמית מנופצת וסדקים במספר חלונות
אחרים.

אין לו כוח לנוע, הכאב עוטף אותו כמו שמיכת פוך, רק מעיקה,
כאילו להרע, לצבוט אותו מבחוץ כמו מבפנים, לעשות לו רע ולייסר
אותו. הוא רצה להרגיש את האיזון בין החוץ והפנים ועדיין יותר
כואב לו ליבו מגופו. גופו כאילו מאבד כל תחושה בעוד הדמעות
ממשיכות לזלוג. לטפטף בזרם אינסופי אחיד, מורעדות שוב ושוב על
ידי יבבות ארוכות, כמו כלב גוסס ופצוע, הוא זרוק וכואב, מבפנים
ומבחוץ, עזוב, זעום, אומלל, ודמעותיו עודן מתערבבות במערבולת
כאב, עם היזע, ועם הדם האדום, אדום כמו שאי אפשר לתאר, אדום
עמוק, של כאב נפשי.

הוא פותח עין אחת והוא רואה הרבה ניצוצות. הוא לא זוכר הרבה.
מה קרה? הגלים של הזיכרונות שוטפים אותו. מכים בו. הפגישה
בדירה, פניה כשהוא אומרת לו "אני לא יודעת איך לומר לך את זה."
הוא מרגיש בחילה לפתע. אז מגיעים עוד גלים של זיכרונות וכאב,
התפרעות ותערובת של חלקי אוטובוס, זעם, ועוד הרבה מכות
ומכאובים ברחבי גופו.
הוא מרים את חלק גופו העליון ומתיישב על הבטון. ידיו שחורות
כמו החליפה, היא גיהצה את השרוולים רק אתמול בבוקר, ועכשיו הם
נראים כמו זוג סמרטוטי רצפה תואמים, ספוגים בדם ודמעות. הכפתור
על שרוול אחד נתלש.

הוא לא יודע מה לעשות כי למעשה אין הרבה. אין הרבה טעם לכלום.
יש טעם מר בפה.
הוא נזכר במה שאמר לחברו פעם: "זה לא נורא, זה לא הסוף."
במחשבה לא אובייקטיבית של אותו הרגע, הוא מחליט שאמירתו הייתה
שגויה. הוא עוצם את עיניו ומשפשף אותן. עם כל הלכלוך והזכוכיות
שנדבקו לידיים, עם הכתמים החומים היבשים, לא איכפת לו. לא
איכפת לו שהזכוכיות פוצעות אותו והוא מתחיל לדמם, לא איכפת לו
שהכל מטונף ומלוכלך, ולא איכפת לו שהוא במרכזו של שום מקום
בבוקר, מוקדם, כשהשמש נמוכה בשמיים. הוא ממשיך לשפשף את עיניו.
הוא רק רוצה להתעורר.

הוא קם. הגיע הזמן. במיוחד כי מסביבו נאספו כמה ילדים שמצביעים
עליו ומתלחששים. הוא כמעט נפל שוב והילדים כולם קפצו אחורה.
אבל הוא נעמד. טיפה נבול, כמו פרח זקן ויבש, חסר כל צבע ויופי
ומרץ, וחסר כל שמחת חיים שתזקוף את גבו ותאיר את פניו בחיוך.
הוא מריר, מתהלך. הילדים בשקט מפנים לו דרך, ולא הולכים אחריו.
לא ברור למה בדיוק, הם הרגישו שמשהו עוצר בעדם לעקוב.

הוא נעצר רק אחרי 20 דקות, של הליכה שקטה ואדישה ללא עצירות.
מוחו ריק, ידיו חלשות, שריריו מגיבים-לא-מגיבים לציווי גורלו.
כי הוא בטוח כבר איבד שליטה.

הוא לא נעצר כי הוא רצה, או לא רצה, למעשה רצון כבר לא היה
רלוונטי, הוא כמו זומבי שקט, חסר מחשבה וחסר מטרה, בודד
ומבודד, כולו יבש. כאילו ריקנות מילאה אותו וניקתה ביסודיות של
פסח כל פינה בליבו. זה לא נראה כאילו פניו יעלו חיוך שוב. אי
פעם. נראה כאילו אירוע כזה פיסל על פניו מבט והבעה תואמים,
לנצח, של כאב טהור וייסורי נפש עזים.

הוא התיישב איכן שעצר, בקצה המזח. ופשוט הביט למרחק, שיערו
פרוע, עיניו אדומות, ספק מדמו שלו וספק מחוסר שינה, גופו חבול
וחסר תחושה, ליבו במצב עגום עוד יותר.

הכחול שמתפרס למרחק, המים השקטים, כה כחולים ומלאי צבע, השתקפו
בעיניו. עיניו עטרו את הצבע הקפוא שהשתלט על הרגע.

הוא לקח מקל קצר, עבה מעט, שישב לידו, גם הוא ללא תזוזה. בעודו
מביט למרחק, הוא השליך את המקל למים.

הוא פגע במים, והוא היסס, התנדנד טיפה מהנפילה, שהייתה קשה,
ולמרות שהייתם מצפים שהוא יצוף ויישאר מעל למים, הוא החל
לטבוע. עמוק, עמוק, שקוע בכאב שלו, שקוע באבידה, נחנק במימי
ייסורים, הוא טבע.