5.2 יום שבת
דפים לא אומרים מאום, כך אני חושב, כך חשבתי לאט לאט, אך עכשיו
מוקדם מדי לדבר על כך...
הכל התחיל לפני זמן רב, רוב הדברים מתחילים כך, התעוררתי לתומי
בתוך שמיכה חמימה והרגשתי צורך, מין דיבוק כזה, לצייר, כן
לצייר ציור מדהים, מדהים עד שמילים לא יהיו לי או לכם בכדי
לתארו, אך לא אדם של מכחול אני ולא הצלחתי לצייר דבר, או שמה
שום דבר היה הציור שלי ?
אז סיפרתי סיפור.  אבקש את סליחתכם.

סיפרתי סיפור על מה שלא יכול להיות ועל מה שהיה ומה שיהיה,
ושמעתי שיר, וניגנתי, הכל עבר כל כך מהר, גוונים בחלון החליפו
צבעים וכלב בודד דהר בחוץ, אל מול חלוני קמלו פרחים ועשבים
שוטים וירוקים פרחו.
ניגוד מושלם בין החיים למוות ותמיד מי שלא אמור למות מת,  אף
אחד לא מבקש סליחה.

וקרה לי כל כך הרבה בזמן ההוא אך לא יכולתי לספר לאיש כי כל
אחד היה קשור בדרך זו או אחרת למה שקרה ואסור היה להפר את
הדממה של החיים ההם, מי יעזור לי לבקש סליחה.

והיה לי הכל ושוב לא רציתי כלום רק מה שלא יכולתי להשיג לעולם
וכולם התעקשו לטעון שהשגתי מזה זמן רב ...
האם הייתי כה טיפש שלא להבחין?
האם עוד אבקש סליחה?

מחשבותי רצו במהירות, יותר מהר ממה שהתנור חימם את ראשי -
ניפצו אותי המחשבות,
והמוזיקה, המוזיקה ... הממשיכה באותה מהירות
מונוטונית ומשתתקת ...

והצבעים, היו צבעים, ולא אראה אותך נוגעת בהם, כמו אז אותה
ההרגשה.
עברנו קילומטרים רבים עד הגבעה ההיא, עברנו אני וחיי, אני
ועתידי, לא וזה לא סיפור קרב מרשים, זה לא דבר שישנה את העולם,
מקסימום את חיי, ואף הם יבואו אל קיצם תוך זמן קצר, תוך זמן,
לא חשוב אם קצר הוא או אם ארוך, זמן.

וראיתי את מה שהיה שם בינות לעננים ממעל ולאדמה ממתחת שהיתה
עטופה במעטפת יפה של חיים, של יופי, של רגיעה, ירוק.

וכל חיי עמדו שם, כך לפחות חשבתי, על אותו הדשא ידעתי את תחילת
חיי ואת סופם את רגעי המוזרים, האוהבים, החברים, הנשים, ואת
רוב הרגעים שבאותו זמן לא הקדשתי להם מחשבה.

לעולם לא אדע, כך אני חושב, כמה השפיע או ישפיע הדבר.

לא זה לא הכל אבל אני כבר לא יכול, מה?
כן אני כבר מותש והיא יושבת כאן לידי, אני אלך לי, אבקש את
סליחתכם.