היא שוב חולה
כואב לה, היא לא יכולה
שוב עוד מגבלה
כאילו משהו אינה מגלה

חייבת להתעסק
כדי שהיא לא תתרסק
נותנת לה להתעמק
מושיטה ידיים לחבק

נצמדתי אליה בעדינות
חיבקתי, תמכתי, אהבתי
איזו אטימות, חוסר שנינות
את כל הבכי חזרה שאבתי
אני חברתה, היא יודעת
תמיד בתור זאת שנמצאת
כשהיא שמחה או כשהיא נפגעת
היא מצאה בי דלת, דרך לצאת.

יושבת מולה ושומעת
מביטה בה נקרעת
מקשיבה לה ונבקעת
הרגשות פורצים, אני דומעת

מספרת לי על כל הרעות
נותנת לי הכל לראות
היא בטוחה שהצרות באות
ואני לא מחזיקה מעמד, מתחילה לבכות

נצמדתי אליה בעדינות
חיבקתי, תמכתי, אהבתי
איזו אטימות, חוסר שנינות
את כל הבכי חזרה שאבתי
מעכשיו היא לא תהיה לבד
אומנם מאוחר מדיי בכזה מצב
כל כבודי כלפיו אבד
איך מול העולם הוא ניצב?

היא נראית כל כך שבירה
מתמודדת עם לחץ בכמות אדירה
שומרת ושותקת בכזאת גבורה
חזקה כלפי חוץ אך מבפנים שבורה

מצליחה להבין אך לא להפנים
קיבלתי הכל ישר לפנים
הבנתי שחייה עכשיו משתנים
הבטחתי שלא יחזרו הרגלים ישנים

נצמדתי אליה בעדינות
חיבקתי, תמכתי, אהבתי
איזו אטימות, חוסר שנינות
את כל הבכי חזרה שאבתי
ניסיתי לחייך, לסמן על הטוב שמתקרב
לא ידעתי מה לומר
הרגשתי שאני חייבת להתערב
איך זה התחיל? למה זה לא נגמר?