תראה מה זה, אלעד.
גם אחרי שנתיים אני עדיין ממשיכה לבכות עלייך.
אוף, מה יהיה הסוף?
כל פעם שכואב לי אני באה למחשב וכותבת עלייך.
חלק אני מעלה פה לבמה וחלק שומרת במגירות שאף אחד לא יראה.

תמיד יש לי את הרצון לבוא לבקר אותך "בבית" החדש שלך,
אבל אני יודעת שאני אשבר ולא אחזור לעצמי לתקופה מסויימת.
אני כבר לא נותנת לעצמי לשקוע בדיכאונות כי התחלתי להשלים עם
חסרונך.
אני עדיין לא מאמינה שזהו, אתה לא תהיה פה יותר ורק אלוהים
יודע כמה אני אוהבת אותך וכמה נשבר לי הלב כשאני שומעת שתי
מילים פשוטות: אלעד - צנחנים.
נמאס לי לשמוע את המשפט: "הזמן יעשה את שלו" או "עם הזמן זה
יעבור", אבל זה לא עובר, מי יכול להבין אותי?
הזמן רק גורם ליותר געגועים, לרצון מטורף לגעת בך, להעביר יד
על הפנים המדהימות שלך, ללחוש לך באוזן שאני אוהבת אותך, מה
שמעולם לא הספקתי להגיד לך כשעוד היית בחיים.

כולם שואלים אותי למה היצירות שלי פה בבמה כ"כ עצובות וקודרות,
למה אני דיכאונית ואין לי טיפת אופטימיות...
אבל אף אחד לא מבין שאין לי אושר מוחלט בחיים בלעדיך.
זה יכול להישמע קיטשי וכאלה אבל חצי מהלב שלי נקבר יחד איתך
מתחת לאבן.
היצירות לא באמת גורמות לי להרגיש יותר טוב, ככה אני פשוט
מרגישה שכולם קוראים את מה שהלב חושב.
תמיד חלמתי כשהייתי יותר קטנה איך זה יהיה כשנצא ביחד, תמיד
חשבתי איך זה יהיה לנשק אותך כי אתה הרי היית כמעט שני מטר
ואני חצי ממך. תמיד חייכתי לעצמי ודמיינתי איך השפתיים שלך
נצמדות לשלי וככה הייתי נרדמת, עם חיוך.
כ"כ כואב לי לחשוב על זה עכשיו, בחיים לא רציתי לעשות משהו כ"כ
כמו הרצון לראות אותך ולא רק במן ענן כזה בראש שלי.
את הריח שלך עדיין לא שכחתי, עדיין אני זוכרת את ההליכה שלך,
את המבט שלך, עיניים חומות מתוקות, עיניים שכל מי שהיה רואה
אותן היה נמס.
כולם קוראים פה את מה שאני רושמת עליך ואני בטוחה שהם היו
מתאהבים בך מהשנייה שהיה יוצא להם להכיר אותך...
עוד דמעה נופלת פה על השולחן בגללך, בגלל שלקחו לי אותך לפני
שנתיים.
תמיד אומרים ש"אין דבר העומד בפני הרצון" ושכל החלומות יכולים
להתגשם, אבל נורא לחיות בידיעה שהחלום שלי לעולם לא יתגשם...