זמן. מתחיל ונגמר בזמן...
הזמן שעוטף אותנו, הזמן שלוקח לנו להשתנות, הזמן שלוקח לתגובות
שלנו לבצבץ על פני השטח, הזמן שלוקח לנו להבין כל דבר, והזמן
שנעלם במקום מסוים, במרחב מסוים. זמן זה דבר שאין לנו הבנה
אמיתית, שאין לנו ידע אמיתי עליו...
אולי הסיבה שאני כל כך מתעמקת בזמן, זה הפחד שלי לאבד אותו,
לפספס אותו. ללכת לאיבוד במחול מטורף שלי נגד הזמן עד שבעצם
אני לא אראה מה שיושב ממש פה לידי.
אולי כל הכתיבה הזאת, כל הנושא הזה עכשיו זה בעצם פחדים?
הפחדים שלי... לא הזמן.
אבל לא... זה בעצם על הממשיות, על המחשבות, על המורכבות
המדהימה של הדברים.

מאז ומתמיד הייתי בנאדם מורכב כל כך ופשוט כל כך.
אני לא אוהבת לשקף יותר מדי את מי שאני אבל כנראה שזה בלתי
נמנע, אולי זאת אחת החולשות שלי, אולי. אני מניחה שהיופי של
הדברים טמון במורכבות ובפשטות שלהם, המושלמות שלהם נובעת
מהפגמים הכי גדולים, בדיוק כמו שדבר טוב לא יכול להתקיים בלי
החלק הרע שבו. אצלי, כמה שמכירים אותי יותר אני נראית יותר
ויותר שקופה, ולמרות זאת אני עדיין מרגישה שאף אחד לא רואה את
המורכבות שבי, מרוב הפשטות. מוזר... לא חשבתי אף פעם מה יקרה
בלי הפשטות והטוהר של הדברים, ולדעתי בלי הדברים האלה אין לנו
מקום בעולמנו, ואין לנו קיום. פשוט ככה.

מה שמניע אותי, זה המושלמות. אני אוהבת את המסתוריות הזו
שעוטפת דברים, היא זאת שמוסיפה לדברים את המראה שלהם, טוב או
רע. אני חושבת שאין קיום בלי דברים כאלה, ואני חושבת שלי אין
קיום בעולם בלי מושלמות פגומה. אני חושבת שמה שמניע אותי זה
הדחף הזה להישאר בעולם המיוחד שלי שנבנה במיוחד לפי התבניות
שלי ואיש לא יכול לשבור לעולם. דברים רבים משתנים, ואם יש לך
את השליטה לשלוט בעצמך בצורה כזו או אחרת, יש לך שליטה על
המורכבות המינימאלית של הדברים האלה... החיים זה משהו לא מובן,
משהו שתמיד מדברים עליו בתור עתיד, בלי לראות שהחיים זה
ההווה... בלי לראות את מה שמונח לידנו...
אני מנסה להבין את הדברים כמו שהם, אבל אני חושבת שהעולם שלנו
בנוי מטעויות רבות שנבנו יחד, וממושלמות פגומה שכזו. כבר אמרתי
מספר פעמים, שאין קיום בלעדיה. מסתוריות מניעה אותי, הרצון
לשלמות הזו, שאי אפשר להשיג. הרצון להיות מי שאני בידיעה שאיש
לא יכול לדעת מה זה בדיוק אומר. מלים זה דבר מושלם ופגום, אולי
זאת הסיבה שאני אוהבת אותן כל כך, מלים זאת דרך טובה להגיד הכל
בשתיקה, אצלי מלים אומרות הכל.
ואולי זאת הסיבה שאנשים שמכירים אתי מנסים לדבר אלי בשתיקה
הזאת, במושלמות הפגומה, כי זה משפיע עלי, לא דברים אחרים.
יופי, יופי זה לא הכל. לא המראה, הצורה... היכולת של דברים
להשפיע על הסביבה שלהם בצורה זו או אחרת. היכולת של דברים
להשתנות בהתאם למצב שבו הם נמצאים... היכולת שלנו בתור בני אדם
להתמודד או לברוח מדברים.

המלים האלו, שאני כותבת עכשיו, לא יתבזבזו... למעשה אני לא אתן
להם להתבזבז. הפחד שכל המלים, ילכו לאוזניים סתומות, לאוזניים
חירשות, יעבור, כי אני יודעת עמוק בפנים, שאני לא לבד. אבל אני
מיוחדת, אני יודעת שיש לי את היכולת לשנות דברים, בכוח המיוחד
שלי. ולכולם יש כוח מיוחד, השאלה היא איך מנצלים אותו... השאלה
היא איך אני אנצל אותו. מישהו חשב פעם כמה דברים יש במילה אחת?
כמה רגש עצור במילה אחת.
כמה שתיקה חבויה במילה אחת.
ואולי הפחד הגדול ביותר, זה שיגמרו לנו המילים...

(21.6.05)