אף פעם לא חשבתי על כך, לא במובנים האלו. לא הגעתי לרובד הזה
של העניין. פשוט, מחשבות כאלו לא צצות לי כל יום רגיל-מחשבות
מהסוג האפלולי.
לא עברו הרבה ימים מאז רצח אבי, שהפך אותי למה שאני היום,
וכמובן נקמת מותו המוצלחת; ואני שקעתי בהגיגים חריפים על
המאורע...
ימים לא יכולתי לצאת מהמשרד הישן של אבי. המשרד היה שקט ובו
מצאתי שלווה ומקלט מהשדים, שרדפו את ראשי, מכל העיתונים, שרצו
את תמונתי וכמובן ממני. הסתגרתי שם ותכננתי את צעדי הבא
בניסיון למצוא את אותו הרוצח, שלחץ על ההדק ושינה גורל שלם
בהיסטוריה שלנו.
הרוצח, בטח, אפילו לא חשב על לרגע; הוא לא הרגיש את זה אבל בכל
זאת הוא שינה אותי, שינה את הגורל ומחק את מה שהיה בשבריר של
שנייה.
מאז רק הרגשה אחת הקיפה אותי ולחצה על רקותיי. רק על מחשבה אחת
ננעלתי כמו מלקחיים שלופתים גוש מתכת לוהטת בין צבתותיה
האדירות - נקמה. הרגשה מוזרה שגרמה לי להאמין, שאצליח לחמוק
מזרועות האבל, שרדפו אותי, בעזרת השבת המוציא-להורג כגמולו.
עוד לא חשבתי אז מעבר לכך; מוחי היה נעול על המוצא היחידי והוא
פעם בליבי והזרים לי כוח הולך ומתגבר. הרגשת הנקמה חיזקה
אותי...
רק כאשר נכנסתי לאותו החדר בו הרוצח לן ושלפתי את הפגיון
המשפחתי מהמעיל, ננעצו בי מחשבות כמו הלהב בגרונו. התחלתי
להרהר על ההרגשות שהרגשתי ועל ההרגשות שוודאי חש השכיר, והגעתי
להארה, כשהלהב חדר עמוק לגרונו ופילח את עורו ובשרו.
לא היו צעקות, או, שיכול להיות, לא שמעתי אותן; רק המחשבות
הדהדו בראשי כהדי צעקות בהרי ההימלאיה.
'הוא חש היסוס', הרהרתי, 'כרגיל, לפני שסחט. היסוס עדין,
מחשבות על ההשפעה שלו על הילד, שעמד לצד מטרתו. לא היו בראשו
מחשבות על שנאה או הנזק, שעשתה מטרתו לזולת; רק הכסף רשרש
בתודעתו. הכסף הוא המטרה והסיבה. הנרצח הוא כלום, רק הדרך
להשיג את היעד הסופי. זיעה נגרה ממצחו...' תיארתי לעצמי, 'הוא
שוב הרגיש את פעימות ליבו- ההתרגשות לפני השינוי, שהולך להטיל
בי. הוא לקח נשימה עמוקה ושוב ראה את הכסף בעיני רוחו. הוא רק
בא לעבוד...'
סחיטת ההדק לא איחרה לבוא אחרי ההארה שלו והניצחון בקרב מוחות
בינו לבין מצפונו הפגום.
שלפתי את פגיוני מגרונו וראיתי את פניו - מבועתות ומבולבלות
כפני צייד שניצוד. מוזר, הרוצח לא חשב שיתפסו אותו. הלא ארצה
לנקום את מות אבי?
צמרמורת מילאה אותי והרגשתי ריחוק קל מהמציאות; ואז רגשות
נוספים החלו לגעוש ולהציף אותי בלבה קולחת. הרגשתי, שאינני
שולף פגיון מגרון המרצח אלא את אבי מהקבר ומחבקו. יכולתי לראות
הכול מתרחש בצלילות. חשתי כי מתוכי נפלה לבנה כבדה ואני חופשי
יותר.
אך זה השריש אפקט נוסף במעשה. לפתע, התחלתי להרגיש לאות. הגשתי
כאילו אני נופל מחוסר שיווי משקל וכי רגלי נכרתו, לכשהוצאתי את
אבי מקברו. אולי המעשה היה כביר מדי. אולי האל נחשף אליי בעת
המעשה; אך זה לא שינה דבר. נפלתי על גבי כמו בול עץ לאחר שכרתו
אותו; וכשראשי נחבט בקרקע הקשה, מחשבות נוספות נורו
כבצרורות...
הרגשות. הרגשתי לא אותן ההרגשות לפני המעשה וכמובן שגם אחריו.
הרגשתי פחד, שנאה וגעגועים. פחדתי שטועה אני, אך השנאה השתלטה
עליי. כמו שד שאוכל נמלה קטנה השנאה אכלה את הפחד ואז הגיעו
הכיסופים. רציתי לראותו, שוב, לחבק אותו ולדבר עמו כמו פעם.
למה הוא היה חייב ללכת? רציתי לשאול את הרוצח.
שלפתי אותו מהקבר, אך הקבר התמוטט עליי ומצפוני נכשל בקרב
בדיוק כמו מצפונו. אני הגעתי כדי לנקום, כדי להרוג; והוא -
בשביל הכסף, העבודה. מיהו השד בינינו? האם אני דומה לו?
הרגשתי ריקנות...כוחי אזל, אני התרוקנתי והלבה קפאה... ואז...
נפלתי על קרח קפוא באמצע חורף בסיביר וקפאתי שם לעד, כששמי
חרוט על מצבת קרח נוספת בעולם הזה...
נעלמתי...