אני אוהבת אותו. מה אני כבר יכולה לעשות?
אני זוכרת שכשהכרתי אותו הוא הגן עליי, נתן לי מין תחושת בטחון
משונה כזאת שגרמה לי להרגיש נשית - כאילו אני מישהי ולא סתם
אחת. המשפחה שלי התנגדה לחתונה אבל אהבתי אותו. הם הסבירו לי
שוב ושוב שהוא לא בשבילי והוא בריון ואנשים כמוהו יושבים בכלא
ולא בבית. לא הקשבתי להם - הוא העניק לי מה שאף פעם לא היה לי.
הרגשתי שאני נמצאת באמצע. המשפחה שלי שהייתה איתי כל החיים שלי
או האהבה שלי שאיתה אני אהיה בשארית החיים שלי. התשובה הייתה
מובנת מאליה הרי ההורים לא יהיו שם תמיד בשבילי ואני צריכה
להקים משפחה וילדים שאני אעזור להם כשהם יהיו גדולים כמו שאימי
הייתה עושה לי. הרגשתי שאכזבתי אותם כשלא שמעתי להם ואני שנאתי
לאכזב אותם, אבל העדפתי את זה מאשר לחיות בלי יוסי.
אני זוכרת את הלילות לפני החתונה. היינו יושבים במרפסת העלובה
של ההורים שלו והיינו מדברים שעות, היינו מדברים על החלומות
שלנו, על מה שאנחנו מצפים מחיינו, על מה שלא יכול היה להיות
אבל קיים בראש שלנו. הוא לא נהג לדבר הרבה בדרך כלל, אבל
בלילות האלו הוא היה מספר לי עליו - על עצמו בלי המסכה המוזרה
שהוא נהג ללבוש, ואני, אני סיפרתי לו את כל הסודות שלי, כל
הסודות שלא סיפרתי מעולם לאף אחד - סודות שכבר חשבתי שלא
קיימים - סיפרתי לו על החלום להיות שחקנית ועל זה שאני רוצה
שלושה ילדים, אני רוצה בית בדרום וכלב. אהבתי בעלי חיים - הם
נראו לי כל כך נאמנים, ממש כמוהו, כמו יוסי שלי, יוסי שאני
אוהבת, אהבתי ותמיד אוהב.
הוא תמיד היה נוהג להבטיח לי שאם אני באמת באמת ארצה זה יקרה
והוא ואני נהיה חלק מאגדה שכולם יקראו עליה וידעו שאני, ורד,
ורד הביישנית, ורד המכוערת, ורד חסרת-הכל, הנאיבית - אותה הורד
- תהיה נסיכה יפיפיה בארמון לבן שתחכה לנסיך המושלם שלה שיגיע
בכרכרה יחד עם הילדים שלא יחסר להם דבר - ואני אחכה לרגע הזה
כי בשבילו אני חיה, שורדת, בשבילו ויתרתי על המשפחה שלי.
הם לא רצו לשמור איתי על קשר לאחר ששמעו שאני לא רוצה להיפרד
ממנו. כעסתי עליהם. כעסתי שהם ויתרו עליי כל כך בקלות ושהם לא
נתנו לי להתנסות לבד - על שהם מענישים אותי על כך שאני רוצה
לקחת אחריות על חיי למרות שרק התחלתי אותם.
כמה ימים לפני החתונה יוסי היה נראה אחרת, הוא ניסה להרשים
אותי - היה קונה לי מתנות, תכשיטים, בגדים, היה יוצא איתי
למקומות יקרים והיה מתנהג כמו ג'נטלמן, הוא לא היה צריך לעשות
את כל זה, הוא ידע את זה, שנינו ידענו שאני שלו והוא שלי,
לנצח, הוא היה שלי, האחד והיחיד, האביר על הסוס הלבן שתמיד
נהגתי לחלום עליו. הוא תמיד נראה לי כאילו הוא יצא מאיזה סיפור
שהסוף שלו, לשם שינוי, סוף שמח.
"ורד, צאי כבר מהמקלחת, יש עוד את ההכנות לחתונה", הוא קרא לי.
לא, הוא לא היה לחוץ. טון הדיבור שלו הצביע על התרגשות בלבד,
לא על משהו אחר, רק על אושר, אושר נצחי, עצום. הרגשתי שאני לא
יכולה לשאת את הלחץ הזה, הקולות בראש שאומרים לי שבעוד שבע
שעות החתונה שלי, החתונה שלי עם הנסיך שלי, הקולות שאמרו לי
שהוא יכול להתחרט או שהאורחים לא יגיעו, שנאחר או שיהיה פיגוע
- אף פעם לא חשבתי על הדברים האלו לפני כן, לא יודעת למה הם
עלו לי לראש דווקא עכשיו.
כשיצאתי מהמקלחת הטלפון צלצל. זו הייתה אימא שלי. "ורד, החלטנו
להגיע לחתונה, כמובן אם זה בסדר מצידך. כמובן את יודעת שאנחנו
לא תומכים בהחלטה שלך אבל אנחנו בהחלט תומכים בך". הייתי בהלם.
אימא שלי, אימא שלי שתמיד כעסה על שאני עושה מה שאני רוצה
והורסת את החיים שלי בשתי הידיים שלי, היא התקשרה ורמזה שהיא
מצטערת. טוב, לפחות ככה היה נדמה לי. זאת הייתה הקלה לדעת שהם
עדיין שם והם רק רצו לראות אם יש משהו שהם יכולים לעשות כדי
לשנות את דעתי, אפילו להפחיד אותי. כל כך התגאיתי בהם באותו
הרגע.
לאחר שיחת הטלפון שהפכה את היום לעוד יותר מיוחד, נסענו אני
והוא למספרה ולאחר מכן לשאר הסידורים שקבענו. ההכנות היו
מהירות מדי, לא רציתי שהיום הזה יעבור כל כך מהר, הרי בכל זאת
זה היה היום ששינה את חיי.
נפגשנו לאחר חמש שעות מפרכות של התכוננות למסיבה ונסענו ביחד,
עם האוטו של אח של יוסי, רונן, שהיה מקושט בבלונים ובסרטים יחד
עם כתובות של "אנחנו בדרך לאושר" או של "ורד ויוסי מוגאס". ורד
מוגאס, כן, ככה יקראו לי בעוד שעה וחצי. השם הזה נראה לי סתמי
- הוא לא הראה כלום על האושר שאני מרגישה. ורד מוגאס.
נסענו לכיוון איזה פארק אחד שהיה ממוקם בפתח תקווה. הפארק היה
גדול ומרשים. הצלם צילם כמה תמונות ביחד ואז נסענו לכיוון
האולם.
הנסיעה ארכה כרבע שעה. קיוויתי שהנסיעה תהיה קצת יותר ארוכה
כדי שאני אוכל להתכונן מבחינה רגשית לרגע הזה של הכניסה לאולם
והמעמד בחופה. ידעתי שלא משנה בעצם כמה זמן הייתה הנסיעה, גם
ככה הייתי עצבנית, אולי אפילו יותר מעכשיו.
עם הכניסה לאולם הרגשתי מין רוח כזאת שהוציאה ממני את כל
הדאגות אבל היה לי ספק, ספק שאמר לי לקום ולרוץ מכאן, ספק שאמר
לי שאימא ואבא צדקו, שהוא לא בשבילי, שאני לא צריכה את זה ואני
בסך הכול בת עשרים ושתיים. גם אם הייתי מחליטה ללכת לא הייתי
יכולה, הרגליים שלי קפאו למרות שלא יכולתי למחוק את החיוך
מהפנים שלי.
הטקס עבר מהר, והוכרזנו כ"חתן וכלה". לא ידעתי באותו הרגע עד
כמה הרגע הזה יהיה משמעותי לחיי.
בערך בשתיים וחצי לפנות בוקר מצאתי את עצמי נוסעת בחזרה לדירה
שחיכתה לי ואיתה חיכו לי ההורים של יוסי. כשהגענו לדירה החלפנו
בגדים ופתאום הרגע הזה, הרגע המשונה הזה, נגמר, כל כך מהר.
למחרת קמנו בערך בשעה ארבע אחר הצהריים. הוא הכין לי ארוחת
בוקר, נראה לי שראיתי את זה באיזשהו סרט, ואיתה סופשבוע במלון
"קלאב הוטל אילת". לא חלמתי שירח הדבש שלי יהיה בארץ אבל ניחמה
אותי העובדה שזה יהיה בדרום.
לאחר החופשה המשגעת שהעברנו בסוויטה מלכותית במלון באילת,
חזרנו הביתה כגברת ואדון מוגאס.
החודשים מאותו הרגע עברו כל כך מהר. לא ידעתי שלהיות אשה זה כל
כך קשה. הייתי צריכה לבשל, לכבס, לנקות, לשטוף את הבית, לעבוד
במשרה מלאה כמזכירה של אחד עורכי הדין הכי עסוקים באזור ולחפש
בית.
חיפוש הבית סבב סביב המרכז למרות שהוא הבטיח לי שאני אגור
בדרום. אני חושבת שזו הייתה המריבה הראשונה שלנו. הוא רצה לגור
קרוב להורים שלו. כל כך התעצבנתי על זה שכל כך חשוב לו לגור
ליד ההורים שלו כשאני התנתקתי מההורים שלי לחודשיים - והוא ידע
כמה הייתי קשורה אליהם.
לא חשבתי שזה כל כך חשוב מה שקרה, בכל זאת יכול להיות שבאמת
הייתי מעצבנת כי חלמתי על הבית הזה ולא רציתי לוותר עליו בכזאת
קלות, וגם מה זה משנה, זה לא היה כל כך כואב בכל מקרה, והוא
עדיין הנסיך שלי וגם נסיכים עושים טעויות שהם לא התכוונו
אליהן. טוב, אז מה שקרה זה שהוא הכה אותי. הוא לא ממש הכה
אותי, הוא פשוט זרק את הכוס והוא לא התכוון שזה יפגע בי.
הרגשתי באותו רגע כל כך מושפלת אבל אחרי חצי שעה הוא התנצל
ואמר שהוא לא התכוון, שהוא פשוט לא הצליח לשלוט בכעס שלו והוא
גדל בסביבה אלימה ועוד כמה תירוצים. סלחתי לו, הרי מה זה משנה,
גם ככה בסוף הדירות במרכז היו יותר מדי יקרות אז החלטנו לעבור
לגדרה.
הבית שבחרנו היה קטן יחסית למרות שחשבתי שעדיף לשלם יותר
משכנתא ולא לקנות בית חדש כשיהיו לנו ילדים, אבל העדפתי לא
לעצבן אותו כמו בפעם שעברה, אני לא רוצה לכעוס עליו ואני לא
רוצה שהוא יכעס עליי, הרי ידעתי שכל דבר כזה מרחיק ממני את
החלום על נסיך ונסיכה וארמון לבן כזה כמו באגדות. הדירה הייתה
דירת שתי חדרים, זה לא כל כך נורא.
המריבות הלכו ונעשו תכופות יותר ויותר, הוא התעצבן על כל דבר
קטן, אם הייתי חולה ולא הייתי הולכת לעבודה הוא כעס, אם לא
הייתי מנקה הוא היה כועס, אם לא הייתי מעירה אותו בזמן הוא היה
כועס, אם לא הייתי אומרת לו שלום או להתראות הוא היה כועס.
פחדתי כשהוא היה כועס, פחדתי כשהוא היה מרביץ לי, פחדתי שהחלום
לא יתגשם. הוא היה כועס בצורה מוזרה. הוא לא היה עונה או
מזהיר, הוא פשוט היה מכה אותי. זה כאב לי, כאב לי מאוד, אבל עם
הזמן ניסיתי להתרגל לזה - לא רציתי להרוס את החלום על משפחה
נורמאלית וההוכחה להורים שלי שאני יכולה להצליח בחיים שלי. היו
פעמים שפחדתי שהוא יתרגז עד כדי כך שהוא יהרוג אותי, לא רציתי
למות, רציתי לעשות משהו בחיים שלי, שאני אהיה חשובה למישהו,
ממש כמו אז כשהרגשתי נשית כל כך ולא הייתי סתם אחת, עכשיו אני
מבינה שזה היה רק רגע חולף וחזרתי להיות "ורד - סתם אחת". אותה
הורד הביישנית, ורד המכוערת, ורד חסרת-הכל, הנאיבית, אותה הורד
שחשבתי שכבר לא נמצאת מזמן, חזרה, והיא כאילו צוחקת ממני על
שחשבתי שאני אשה ולא זבל.
העדפתי לשתוק. ידעתי שהמצב בו אני נמצאת קרוב יותר לגיהנום
מאשר לגן עדן אבל העדפתי ככה, לא היה לי כוח להילחם בו. היו
לילות בהם הייתי בורחת ממנו ומתחבאת באיזה חור שמצאתי, כאילו
מנסה לחלום שזה לא קורה. בהתחלה זה עבד אבל אחר כך גם חלומות
לא היו לי.
לילה אחד כשחזרתי מאוחר הביתה מפני שהבוס שלי רצה שאני אתייק
לו כמה מסמכים - החלומות האלו הסתיימו. כשנכנסתי הביתה ראיתי
את יוסי יושב על הספה, עם גבו אליי. כל הבית היה חשוך ורק קולו
נצנץ באפלה "איחרת" הוא אמר כאילו הרגתי מישהו ואפילו לא ידעתי
על זה. הוא קם וראיתי את העיניים שלו. לא, לא ראיתי את הפנים
שלו, הרי היה חשוך, אבל העיניים שלו שהפכו לאדומות כאילו
הזהירו אותי. "לא התכוונתי לאחר, הבוס שלי ביקש ממנו לעשות
משהו נוסף ובכל זאת איחרתי רק בחצי שעה", ניסיתי להסביר לו אבל
נראה היה שהוא אפילו לא הקשיב לי. "את בוגדת בי", הוא אמר לי
וראיתי בידו סכין. רצתי החוצה. לא קראתי לאף אחד, רק רצתי.
שמעתי אותו אחריי. הוא היה שיכור, זה היה ברור, הרי אם הוא לא
היה שיכור הוא היה תופס אותי. התחבאתי בתוך אחד השיחים. הרגשתי
איך הקוצים ננעצים בבשרי כאילו מנסים לחתוך אותי לשניים אבל
העדפתי את זה, העדפתי שהשיחים יחתכו אותי ולא הוא, הרי אם הוא
יחתוך אותי יחד עם החתך יעלם החלום והחלום היה מה שנשאר לי.
ניסיתי לחשוב על אותו החלום אבל הוא כאילו סירב להיכנס
למחשבותיי, כאילו הודיע לי שזה לא יקרה לעולם וחבל שאני סתם
אשקר לעצמי, הוא הזכיר לי שאני סתם אחת ושהוא מעדיף להיות שייך
למישהי אחרת. כשהחלום סירב לעלות למחשבותיי הגיעו הפחדים.
פחדתי מאותם הפחדים. תמיד ידעתי שהם שם אבל אז החלום עטף אותי
והגן עליי, בדיוק כמו שיוסי הגן עליי לפני ארבע שנים, לפני
שהתחתנתי.
ברקע שמעתי את הקול שלו. "ורד, את יודעת שאני אמצא אותך,
תפסיקי להתחבא, בואי נסיים עם זה וזהו, רק תגידי לי מי זה".
פחדתי שהוא ימצא אותי. ידעתי שאם הוא ימצא אותי הוא יהרוג
אותי. כשקולו כבר לא נמצא ברקע החלטתי ללכת לאימא שלי. כבר לא
היה אכפת לי מה היא תגיד. כשהיא ראתה אותי נראה כאילו היא ידעה
מיד מה קרה. היא התקשרה למשטרה והכריחה אותי לתת עדות על
תקיפה. אחרי התלונה הוא הורחק מהדירה שלנו לחודשיים וחצי.
כעסתי. מה הם חושבים השוטרים, שבעוד חודשיים וחצי הוא לא יחזור
ויכריח אותי לשלם על מה שעשיתי? כשהתלוננתי קיוויתי שירחיקו
אותו ממני לכמה שנים, כדי שהוא יחזור. אם הייתי יודעת את זה לא
הייתי מתלוננת. החודשיים וחצי עברו מהר כל כך. בחודשיים האלו
הרגשתי שוב את ורד. ורד האמיתית. הרי מאז שהתחתנתי הפכתי להיות
האשה האידיאלית בעיניו של יוסי, הייתי הציור שלו, הבובה שלו.
כשהוא היה אומר לי לחייך הייתי מחייכת, כשהוא היה אומר לי
לישון או לקום הייתי מצייתת, כשהוא היה אומר לי לשטוף כלים או
לנקות הייתי מנקה - אף פעם לא מה שאני רוצה, אף פעם לא מה שאני
מרגישה. זה היה כאילו בחודשיים האלו האישיות של ורד, שלי,
ניסתה להראות שהיא רק גוססת והיא יכולה לחיות אם רק אני אתן לה
הזדמנות. נוכחתי לדעת שלא עשיתי את זה.
הוא חזר לדירה הישנה בגדרה רק שבוע לאחר גמר צו הריחוק. כשהוא
צלצל בדלת כבר ידעתי שאני עומדת למות. פתחתי את הדלת ולהפתעתי
הוא היה שונה, משונה כל כך. הוא התנצל ואמר שהוא לא התכוון,
שהוא פשוט לא הצליח לשלוט בכעס שלו והוא גדל בסביבה אלימה ועוד
כמה תירוצים. סלחתי לו, הרי מה זה משנה, גם ככה הייתי חוזרת
אליו, הרי הוא הנסיך על הסוס הלבן שלי.
הימים עברו ומתכונת המריבות חזרה לשגרתה. אותן הבריחות, המכות,
האכזבות, הציפיות, החלומות, הנטישות.
באחת המריבות הוא כעס כל כך עד שהייתי צריכה ללכת לבית חולים.
כל כך רציתי לספר לרופאים על מה שהוא עושה לי אבל ידעתי ששוב
ישימו עליו צו ריחוק ובפעם הבאה שוב אני אחזיר אותו הביתה ושוב
ההיסטוריה תחזור על עצמה. לא רציתי לעשות את זה, ידעתי שזה
יפגע בו ורק יחמיר את המצב, מה שיכול לגרום לו למותי. כל כך
כעסתי על המשטרה שלא ממש עזרה לי, הרי הם היו תקוותי האחרונה,
הם אלו שיכלו לתת לי תקווה לחלום, לורד, למשפחה.
לא רציתי למות למרות המציאות. המציאות שמראה לי בכל פעם מחדש
שאין לי אף אחד, אין לי בעל, ילדים, אין לי הגנה או פתרון.
המציאות הזאת שצוחקת לי בפרצוף, שמראה לי שכל האנשים סביבי
צוחקים ושמחים ורק אני צריכה לברוח מהמשפחה שלי, אם אפשר לקרוא
לזה ככה. אני, שרציתי שכולם יקנאו בי, עכשיו מרחמים עליי,
שרציתי שכולם יעריצו את ההצלחה שהשגתי ויתגאו בי, רואים בי אשה
ללא בסיס. אני לא זוכרת כמה פעמים קינאתי בנשים שלבשו בגדים
יפים ושהתאפרו והבעלים שלהם לא הסתכלו עליהם בשנאה, על אותן
הנשים שאהבו את בעליהן למרות השנים ושיש להן ילדים שאליהם הן
יכולות להתגעגע, שאיתם הן יכולות לשחק, אותם הן יכולות ללמד או
לשמש כדמות אותה הם מעריצים.
היו גם רגעים יפים, הרגעים שהגנו על החלום מלברוח לי שוב כמו
בפעם שעברה. רגעים יפים שעטפו את כל הרע והוכיחו לי שאני עוד
אחיה למרות המוות שמשוטט מסביבי. לחיות, לא חושבת שהייתי
משתמשת במילה הזאת. שורדת. כן, שורדת זאת מילה שמתארת את החיים
שלי. לפעמים נדמה לי שהחיים שלי זה מין סדרת טלוויזיה של
הישרדות ואני רק שחקנית שנכנסה יותר מדי לדמות. דמות ראשית
בסרט שאף אחד לא רוצה לראות, לשמוע, שכולם מפחדים להגיב כדי לא
להתערב בחיי אחרים. אם הם היו יודעים כמה הייתי צריכה שהם
יתערבו ושהם יגידו משהו כי אני לא יכולה להגיד כלום - שהם
יגידו למשטרה וירחיקו אותו ממני וככה הוא לא יכעס כי לא אני
אשמה. אני כל כך לבד. אני במעגל שלא רוצה להסתיים, שבתוכו
נקודות אור שמראות לך שאתה חייב להישאר חזק. לפעמים הייתי
חולמת שהנקודות האלו היו נעלמות וככה הן היו נותנת לי למות
בשקט.
למרות שהרגעים האלו היו רחוקים יותר ויותר כל פעם. הם שגרמו לי
להיכנס להיריון בגיל שלושים וארבע. תמיד רציתי ילד כשאני אהיה
בגיל עשרים וארבע, כנראה שהוא לא נתן לזה לקרות. שלושים וארבע
או לא, היה לי ילד. קראתי לו בן, הוא נתן לי תקווה שהכל יהיה
בסדר, הוא כאילו אמר לי שיוסי יראה אותו ויתעשת, שהוא יהיה
פחות עצבני ואלים. הרי יוסי לא ירביץ לו בנוכחותי, נכון?
הבנתי שזה לא נכון, ומהר מאוד אחרי שהשתחררתי הביתה מבית
החולים הוא חזר להיות אותה המפלצת שאני שונאת כבר כל כך הרבה
זמן. למרות שהמצב חזר לעצמו, נכנסתי אחרי שנה להיריון שוב. שוב
אותן התקוות שהוכיחו עצמן כתקוות שווא פעם אחר פעם. אהבתי את
הילדים שלי והם הוסיפו לי סיבה למה אסור לי לעשות כלום כנגד
יוסי. לא רציתי שהילדים שלי יגדלו בלי אבא והרי ריחוק יהרוס את
הבית. לא חשבתי על זה שגידול הילדים בסביבה אלימה יהרוס את
הבית עוד יותר, לא חשבתי שההרס שלי יגרום לסבל הילדים או על
האפשרות שיוסי יכה אותם. לא חשבתי על אפשרות של עזיבה למקום
מרוחק יותר, במרכז, חדר וחצי, שיהיה מלא שמחה ואהבה. כל כך
רציתי להתפשר עכשיו, במקום ארמון לקבל בית שקט, במקום בעל
העדפתי שולחן ומקרר, במקום שני חדרים רק חדר וחצי ובמקום לבן
העדפתי אפור, הרי לא חשבתי על האפשרות שעם חלומות גדולים
מגיעות אכזבות גדולות.
המשכתי לגדל את בן ואת אבי. ניסיתי שלא יראו, שלא ירגישו. רוב
הזמן הם גדלו עם אימא שלי, ניסיתי להרחיק אותם ממנו. כבר לא
ידעתי מה אני רוצה מעצמי, שיגדלו עם או בלי אבא, פשוט חיפשתי
דרכים לשרוד את היום.
ארבע וחצי שנים לאחר הולדת בן, יוסי עשה החלטה בשבילי. הוא נתן
לי אפשרות חדשה שבכלל לא העליתי בדעתי. זה היה לילה שחור, הירח
היה מלא, כבר כל כך הרבה זמן לא ראיתי ירח מלא. הגעתי הביתה
כשבידי בגדים חדשים לבן ולאבי, כבר שנתיים וחצי שנים עברו מאז
קניתי להם בגדים. יוסי כעס. הוא שבר כוסות וצלחות כאילו היו
מים שנשפכו מהברז. רצתי לשים את בן ואבי בחדר הסמוך ואז
חיכיתי. ידעתי שבעוד כמה שעות זה יסתיים, בדיוק כמו בשאר
הפעמים. הוא התרגז שלא עניתי לו.
ישבתי שם ובכיתי, אפילו לא הסתכלתי עליו. הסתכלתי על בן ועל
אבי שנותרו בלי אימא ואבא, הסתכלתי על העתיד השחור שבחרתי
בשבילם, על העתיד שיכול היה להיות להם, על כך שלא הקשבתי לאימא
שלי, על שוויתרתי על נורמאליות שהייתה בידיים שלי, על שהרסתי
את חיי ואת חיי ילדיי, הילדים שלי שכל כך אהבתי.
בכתבה היה כתוב, באותיות קטנות כל כך, כאילו תמצתו את חיי
והקטינו את מידת סבלי באותן השנים, כאילו כל חיי היו מונחים על
שתיים וחצי שורות: "גופתה של ורד מוגאס, בת שלושים ושמונה,
נמצאה הבוקר (שישי) בביתה ברחוב האילנות בגדרה, כשהיא דקורה
בצווארה. כוחות משטרה הגיעו למקום, ופתחו בחקירה. בעלה של
האשה, יוסף מוגאס בן שלושים ושניים, נמצא מת, כשהוא תלוי על
עץ. מכוניתו נמצאה בסמוך למקום. גופת הנרצחת התגלתה בשעה שבע
בבוקר, זאת לאחר שאחד מילדיה, בן ארבע וחצי, הגיע לדירת השכנה,
וביקש ממנה להתלוות אליו. "אמא שלי מתה, בואי", אמר הילד. כאשר
שכנתה הגיעה לדירה, ראתה את אם הילד שותתת דם על הרצפה, לאחר
שנדקרה בפלג גופה העליון, וסכין עודנה נעוצה בגרונה. השכנה
הזעיקה למקום את מד"א ואת המשטרה.
הנרצחת היא אם לשני ילדים, בני שלוש וארבע וחצי. הילדים נמצאו
בדירה במשך הלילה, ליד גופת אימם. הילדים הועברו עתה לידי
רשויות הרווחה של גדרה. בעבר התלוננה האשה על אלימות במשפחה,
ובעלה הורחק ממנה. כאשר גופת האשה התגלתה, לא נמצא בעלה בבית".
זה היה כתוב כל כך רחוק מהאמת. הם דיברו רק על המוות שלי, ומה
עם החיים שלי, הסבל האמיתי שלי.
אם הייתי יכולה לחבק אתכם הייתי עושה זאת, אם הייתי יכולה
להגיד לכם שאנחנו נעבור דירה ולא תצטרכו לעודד אותי כשאני בוכה
כי זה שובר אתכם, שאבא לא ירביץ לי עוד ושהוא בכלא, שסבתא תכין
עוגה לשבת ושסבא ילווה אתכם לאסיפת ההורים, שאימא תבוא אתכם
למסיבת סיום י"ב ושכולנו נצעד לחופה, שאני אעשה לכם מסיבת גיוס
ואכבס את המדים שלכם כשתחזרו מהצבא, שאני אשאיר לכם תמיד דלת
פתוחה ואהיה הסבתא של הילדים שלכם - שאני אהיה אימא שלכם.
אני לא יכולה. חוסר האונים הזה שעוטף אותי במקום כל כך מוזר
ומרוחק מהאהבה שלי - הילדים שלי. אם היה דבר אחד שלא הצטערתי
עליו הוא אתם. אתם, אני מקווה שתגדלו במקום אחר, שונה,
נורמאלי. לא, לא רציתי שתחיו בחלום - לא רציתי שתחיו כמוני,
באגדה, בסיפור סינדרלה עם סוף טרגי.
והם בכו כשסיפרו להם שהלכתי. הם החזיקו את הכתבה שפורסמה
בעיתון כאילו ידעו לקרוא. הם קראו לי ועניתי להם אבל הם לא
שמעו. ואני רצה. מנסה להשיג את המקום בו אני נמצאת אבל זה מין
מקום ללא סוף וללא התחלה. וידעתי שלא נועדתי לסוף הזה וגם הם
לא. הם רק הסתכלו על התמונה שלי כשהייתי מאושרת, בחתונה.
המציאות הנו מקרי בהחלט. אין צוות האתר ו/או
הנהלת האתר אחראים לנזק, אבדן, אי נוחות, עגמת
נפש וכיו''ב תוצאות, ישירות או עקיפות, שייגרמו
לך או לכל צד שלישי בשל מסרים שיפורסמו
ביצירות, שהנם באחריות היוצר בלבד.