זה היה יום יפה. הסתובבתי ברחובות העיר, סתם, מנסה לאתר דברים
שמושכים את עיניי.
אז ראיתי אותו, את תולי (היום אני יודעת שקוראים לו יותם, אבל
הוא עדיף לקרוא לעצמו תולי) הקטן שלי, יושב על מדרכה, ראשו נפל
בין ברכיו, שיערו הבהיר היה פרוע ומבולגן, הוא לבש חולצה כחולה
ובלויה של ספיידרמן ומכנסיים ירוקות עד הברכיים. מצד אחד הוא
היה כל כך קטן (לא נתתי לו יותר מחמש) ומצד שני הפגין נוכחות
אפילו שהוא יושב ברחוב הומה אדם, מכונס בתוך עצמו, אינו מביט
באיש.
התקרבתי אליו, רציתי לשאול אותו אם הוא איבד את הוריו, אם הוא
רעב או צמא?
התקרבתי, לא יותר מדי, ושאלתי אותו "חמוד? אתה צריך עזרה?" הוא
לא הרים את ראשו אלי. במידה מסוימת נעלבתי, אבל משהו בתולי משך
אותי לנסות להוציא ממנו איזה שהוא סוג של רגש.
התיישבתי לידו, גדולה ממנו פי 2. רק אז שמעתי אותו צוחק בשקט,
מגחך לעצמו, כבר הייתי מבולבלת. ילד במצב כזה, האמנתי שיש לו
רק סיבות לבכות, אבל הוא צוחק!
ואז, בלי שום התראה, הוא הרים את ראשו הקטן, הסתכל עלי בשמחה
והצביע על פיסת המדרכה שהייתה בין רגליו, שם היה קן נמלים אשר
פעלו קשות והכניסו חתיכות מזון מזעריות לקן שלהם.
תחילה לא הבנתי מה מצחיק, אבל אז ראיתי שחלק מהנמלים מכניסות
מזון וחלק אחר מוציאות. תחילה חשבתי שאני חולמת, האם זה
הגיוני? האם הנמלות השתגעו? חייכתי, ואז שמעתי אותו מדבר
"מצחיקולות הנמלולות!" והוא פרץ בצחוק מתגלגל. משום מה גם אותי
זה מאוד הצחיק. צחקנו כמה שניות, ואז הוא שאל אותי "איך קוראים
לך?" אמרתי לו "אמי, איך לך?" "אני תולי, ואני מבין שאת חושבת
שאני ילד קטן, אבל אני יכול להיות חבר שלך? אני מבטיח שאנסה
להצחיק אותך כל הזמן!" הייתי נבוכה, אבל לא הייתה שום סיבה
שאענה בשלילה לתולי. "בשמחה, אשמח להיות חברה שלך, אבל מה שמך
האמיתי?" "תולי", הוא אמר בנחישות. "תולי?!" תהיתי, לחתולה שלי
קוראים תולי, למה הוא קורא לעצמו ככה? "איפה ההורים שלך,
תולי?" שאלתי. הוא אמר שהם הלכו לקנות לו תיק, קלמר, מחברת,
עיפרון, מחק ומחדד, הכל של ספיידרמן, הכל לקראת תחילת שנת
הלימודים.
ירדה לי אבן מהלב. תחילה חשבתי שהוא ילד שנעזב ברחוב, בראשי
כבר התחילו לרוץ מחשבות, על איך שאני אחבק אותו ואקח אותו
לביתי, שם אדבר עם הורי שנאמץ אותו, הרי עבר הרבה זמן מאז
להורי היה ילד קטן (מלבד הנכדים כמובן), אבל לא, יש לו הורים.
"יותם!!! בוא, אנחנו חייבים ללכת!!!" אשה צעירה קראה לו כמה
מטרים מאיתנו. "יותם? ככה קוראים לך? אז זאת אמא שלך?" שאלתי.
תולי ענה בעצב "כן, זאת אמא אילנה, אמא אומרת לי כבר הרבה זמן
לא לדבר עם זרים, כי לפני כמה זמנים, היה לאמא יום הולדת
ורציתי לתת לה מתנה, אמא עובדת עם אנשים שלא יכולים ללכת, ואני
יודעת שהיא אוהבת אותם, אז שאלתי איש זקן ומלוכלך שישב ברחוב
אם הוא רוצה לבוא איתי הביתה ואמא שלי תטפל בו, אז הוא אמר
שהוא רוצה, אבל אמא מאוד כעסה והחזירה את האיש לרחוב, מאז היא
אומרת לי לא לדבר עם אנשים שאני לא מכיר ברחוב." "אני מבינה,
תולי, היה לי כיף לדבר איתך, אמנם מעט, אבל מאוד נהניתי, אני
מקווה שיהיה לך כיף בכיתה א'." תולי אמר לי "גם לי היה כיף, את
תזכרי אותי? גם עוד מלאנתלפים שנים? בבקשה בבקשה, אני מתחנן
שתזכרי אותי", הוא צחקק. "ברור שאני אזכור אותך, תולי".
הוא קם ורץ לאמו, היא חיבקה אותו והובילה אותו מעבר לפינה
כשהוא מחזיק את ידה.


הייתי בת 14 כשפגשתי את תולי... לפני מספר ימים, כאשר נכנסתי
בפעם הראשונה לתיכון שאני מלמדת בו אנגלית, לא יכולתי שלא לשים
לב לילד עם שיער בלונדיני פרוע ומבולגן, שיש לו קלמר של
ספיידרמן, שלא הפסיק להפריע, להתחצף, "להסתחבק" עם חבריו הרבים
ולפלרטט עם כל הבנות.
כאשר שאלתי אותו מה שמו הוא אמר לי "אני? אני יותם, אבל כולם
קוראים לי תולי." "תולי?" כבר לא הייתי כל כך המומה. "כן,
ת'אמת טיצ'ר (ניסה להשתלב בשיעור) אני לא יודע למה, אבל מאז
שאני ממש קטן כולם קוראים לי ככה, פשוט תתרגלי!" "תולי, אתה לא
זוכר?" "זוכר מה?" "את הנמלים, ואמא שלך, וספיידרמן?" "לא, אני
אמור לזכור משהו כזה?"
בלבי התחננתי שהוא יזכור אותי, אבל הוא לא.
"סליחה, כנראה טעיתי, אוקי תלמידים, בואו נמשיך בשיעור".