שאפתי עמוק, שאפתי בכל הכוח, והרגשתי שאני עולה.
כולם מסביבי זמזמו, חשמל עמד באוויר.
התחלתי להרגיש עקצוצים, כאילו אני מתנתקת מהגוף שלי.
לא ידעתי איפה אני, והיכן אני נמצאת.
ולפתע שמעתי מוזיקה: שקטה, קצבית ומשכרת.
היה בה משהו חזק, מושך, מעין מקצב של תופים אפריקאים ומים
זורמים.
הלכתי בעקבותיה, דרך יער שנמצא בין נחלים.
לא ידעתי לאן היא לוקחת אותי, ומדי פעם הייתי צריכה לעצור,
לשמוע באיזו דרך פנתה.
ושם, בקרחת היער, ראיתי אותם.
קבוצה של אנשים לבושים בלבן, מתנועעים בקצב המוזיקה כגוף אחד.
כולם רקדו באקסטזה, בשיכרון חושים מטורף.
ומסביבם הייתה מעין הילה, לבנה, שהקיפה אותם, והזכירה לי את
הטבעת שמקיפה את מאדים, כאילו הייתה חלק מהם.
אף אחד לא שם לב שבאתי, שאני צופה מהצד, מסתכלת עליהם.
הם נראו כל כך מאושרים ושלווים, והתחלתי להרגיש כאילו אני
נמשכת לשם, שהמוזיקה סוחפת אותי.
התקדמתי לעברם, ולפתע הרגשתי סחרחורת, מעין שקט עצום שמתגבר
בתוכי, כאילו אני נופלת לתהום עמוקה.
וכשפקחתי את  עיניי הייתי בתוך הטבעת, איתם, רוקדת.
רקדנו במשך שעות, ונראה כאילו עברה רק דקה והשמש המלטפת נשארה
במקומה.
לפתע היה שקט, דממה באוויר, רק צפצוף חלש של ציפור.
כולם המשיכו לרקוד, וניסיתי להבין מה קורה, מה השתנה.
איש מבוגר התקדם לעברי. היה לו זקן לבן והוא לבש מעין שמלה
ארוכה, לבנה גם היא.
הוא הניח את היד על כתפי ואמר, המוזיקה שאת שומעת, זאת המוזיקה
הפנימית שבתוכך, זאת המוזיקה שגופך משמיע, ונעלם.
המשכתי לרקוד, וכל הזמן הרגשתי קלה, כאילו אני מרחפת, והרגליים
שלי לא נוגעות באדמה.
עצמתי את העיניים וכשפקחתי אותן, ראיתי שאני בחזרה בחדר, יושבת
על השטיח, וכולם מסביבי מזמזמים.
חייכתי בשקט לעצמי, נזכרת בחוויה שעברתי, והמשכתי להקשיב
למוזיקה שמתנגנת בתוכי.