זה היה בערך בשש וחצי בבוקר ששמתי לב לפתק שהיה מונח על השולחן
כתיבה שלי בחדר, פתק קטן כזה ששמחתי ששמתי לב אליו ולא זרקתי
אותו לפח.

אורן היקר,
מגיע זמן שכל אחד צריך לצאת לדרכו, וזה זמני.
אני הולכת עכשיו ומקווה שתבין.
אוהבת, השפיות שלך.

באותו רגע התחלתי לשלוף את כל השערות מהראש וללכת על הקירות,
לא הבנתי איך היא יכולה לעשות לי את זה, לי שטיפלתי בה כל כך
טוב ואף פעם לא העלבתי אותה או איבדתי אותה, תמיד היא הייתה
אצלי במקום בטוח ותמיד עזרה לי כמו שאני עזרתי לה.
התחלתי לחפש את הרובה שקיבלתי מהצבא, בזמן שחיפשתי התקשרתי לכל
מי שאני מכיר ואמרתי לו שיזהר... שאני מגיע, עד שהגעתי לאות
'ו' כבר מצאתי את הרובה.
יצאתי החוצה והתחלתי לטפטף, אסור לי לבזבז את הכדורים יש לי רק
מחסנית אחת.
למזלי היו לי מקבצים די טובים אז פגעתי בדי הרבה אנשים סגולים
וירוקים, הרבה אדום היה שם גם, שמתי לב שאני לא מתקדם הרבה אז
החלטתי לעוף, טיפסתי על עמוד חשמל וקפצתי, כשהגיעו הפאראמדיק
לא יכלתי להזיז את הרגליים אז חיכיתי שיתקרבו ואז נשכתי אותם
באף, אחד אחד טיפלתי בהם עד ששמו לי מחסום, מחסום כזה כמו בסרט
על הכבשים, בסוף התעוררתי עטוף בנייר טואלט בבור של הבית
חולים.
אחרי שבוע שיחררו אותי לועדה לבדוק מה איתי, ושם היא ישבה
השפיות שלי על כסא בצד, ידעתי שהיא לא יכולה בלעדי!