התמכרותי לנוחות המוזרה, שינתה את כל חיי,
זוכר עוד אני כיצד היו מתהפכות על המזרון זוג עיניי,
זוכר גם את רחישות השתיקה שצרבו את אוזניי,
את הבנת המשמעות החסרה שהיכתה את לחיי.
את מוחי צועק על נשמתי.
את נשמתי שמבינה את מוחי.
את ליבי שמכה את עצמו.
את כוחי שנעלם לעולמו.
את האור האין סופי, שהראה לי כיצד לרקוד,
שמילא את כל גופי, ולא נתן לי רגע לעמוד.
כעת העת עייפה, אך יש הבדלה בין המחשבה והרגש.
פירותיי מקבלים מעט תנופה, וטעם שמושך את השמש
פריחתי מקבלת צבע, שמושך את ליבם של עצמותיי
ולפעמים נדמה ורק לרגע, שהכל תמיד פשוט יותר כדאי.
זה בסדר, אין צורך לחייך בכוח, השמש מזמן כבר הגיעה.
הכל נגמר, והכל גם התחיל. ושוב פעם זה הצליח להפתיע.