בחזרה הראשונה היא הייתה בלונדינית. הייתה לה שמלה עם מחשוף
והיא רכנה אליו. קראה לו פחדן או משהו כזה. בועז מייד סימן
אותה. כל מקום שהיה מגיע אליו דבר ראשון היה חושב מי לזיין.
היה עושה רשימות בראש. נכנסה אחרי כולם והתישבה בכסא הריק
מולו, בדיוק כשעמדו להתחיל. אמנון, הבמאי, אנגלו-סקסי בן שישים
שנראה כמו אחד שלא אוהב לחכות לאף אחד, בקושי הסתכל לכיוון שלה
ופלט "נתחיל" קצר ויבש. כשהציגו את עצמם אמרה שקוראים לה אדי.
בסגול. היה לה עור מאד בהיר, כמעט שקוף, עיניים עגולות
וליפסטיק שנמרח לה כמו ריבה קצת מעבר לשפתיים, שהיו גם ככה
מלאות ורכות. מיד קלט שהיא פיגורה משמעותית בחדר. היה לגביה
קונצנזוס מלא.

אחרי סבב ההיכרויות היתה שתיקה ואמנון, הבמאי, התחיל לדבר. היה
לו קול בס עמוק וגוף רחב שהיקנו לו סמכות למרות שלא היה גבוה
במיוחד. סיפר את עלילת המחזה. תשוקה, בגידה, פיתוי. כמו כל
העלילות. איאן, סאלי, מרטין, סטיבן, תלמה, מיסטר ומיסיס ג'ונס.
בועז היה ג'ף, בחור בתחילת שנות השלושים שחושב את עצמו לסופר
אבל רוב הזמן דופק את הראש בפאבים תוך כדי ציד של הנקבה הבאה
שתכניס אותו למיטתה, עד שהוא מסתבך עם סאלי הנשואה. המחזה
מתרחש באחוזתם של הוריה של סאלי. איאן, אח של סאלי, עומד
להתחתן, סאלי מתוודה בפני מרטין על הרומן שלה עם ג'ף ואז הכל
מתחיל להדרדר עד לפיצוץ הגדול בסוף. מחזה בריטי טיפוסי, משהו
שהעלו בווסט-אנד לפני עשר שנים וכל התיירים עמדו בתור בדוכנים
בכיכר לסטר להשיג לזה כרטיסים. השמות הלועזיים ריחפו בחלל החדר
במבנים גיאומטריים מורכבים והגוף שלו התחיל לזמזם כמו קומקום
על סף רתיחה. בקושי יכול היה להכיל את ההתרגשות שגאתה בו כשמצא
את עצמו שוב מוקף בזרים מוחלטים.

פתחו את הטקסטים והתחילו לקרוא. בסצנה הראשונה הדמות שלו לא
הייתה נוכחת. הסצנה התרחשה בחדר השינה של סאלי ומרטין. אדי
קראה את סאלי. היה לה קול יפה. כל ה"אלוהים, איך יכולת" נשמעו
אחרת מאיך ששמע אותם כשקרא את הטקסט בבית. הוא דמיין אותה
יושבת בקומבניזון סאטן ורוד על מיטה רכה עם כיסוי בצבע תכלת,
השיער הבלונדיני הארוך שלה גולש על הכתף, שולח תלתל זהוב רך אל
עבר המחשוף. בכל פעם שהרימה את העיניים מהדף קלט אותה מסתכלת
אליו. מיכה לוי, השחקן שקרא את מרטין בעלה, טיפוס רזה וארוך
שהיה פעם התקווה הגדולה של התיאטרון ומשום מה נתקע בתפקידים
שוליים, היה מרוכז כולו בטקסט ולא הרים את העיניים אפילו פעם
אחת מהדף. הוא קרא את השורות שלו מדגיש את המילים במדויק, מדי
פעם מגביה גבה, או מנפנף ביד. נשמע כמו "אדונים ומשרתים"
בעברית. הוא היה בן קצת יותר מארבעים אבל נראה יותר מבוגר.
טייפ-קסטינג של בעל מקורנן.

בסצנה השניה הגיע התור שלו. הוא קרא את הטקסט בקול רם ומהר, לא
לשמוע את עצמו מזייף. הפה שלו התייבש והלב שלו דהר בכזה קצב
שהיה חייב להניח את הטקסט על השולחן שאף-אחד לא ישים לב לרעד
בידיים. כשגמר לא היה לו שום מושג מה קרא. הרגיש כאילו שהראש
שלו תיכף יידבק לתקרה כמו בלון מלא הליום. כשמרטין הזמין אותו
להשאר לישון באחוזה, לא מצא את המקום בטקסט ועברו כמה שניות של
מבוכה עד שהגיב. דבורה אדר, השחקנית המבוגרת ששיחקה את אמא של
סאלי, שיער בצבע סגול וקרם בסיס בגוון פנינה, חייכה אליו כמו
אל ילד מפגר. את השורות שלה קראה כמו אריה באופרה, כולל מחיאות
הכפיים. היא היתה בת שבעים בטח, אבל זה לא הפריע לה לעפעף אליו
בריסים שלא היו לה ולשלוח לו חיוך זימתי.
סוף-סוף מצא את השורה המתאימה. המשיך לקרוא, מרגיש קצת יותר
טוב. הודה לה בטון מנומס והרפה קצת את המתח בגוף. השחקן ששיחק
את איאן, יצור מוזר עם גוף של ענק וראש של מקוק ירוק, התכווץ
על ידו וירה את השורות שלו כמו חצץ, עם עצירות וקפיצות
פתאומיות שדווקא הוסיפו הרבה חן לטקסט היבש. איזו משפחה, בועז
חשב. אם זה היה סרט היו צועקים עכשיו קאט והוא היה יוצא לגן עם
סאלי להתמזמז קצת בצל הבוקיצה. עד השעה שתיים גמרו לקרוא את כל
המחזה פעם ראשונה. כשקמו הדליק סיגריה. גם אדי הדליקה אחת.

למחרת ניתחו את המניעים של הדמויות. שאלו שאלות, למה היא נמשכת
אליו, למה הוא נמשך אליה. אמנון, הבמאי, נתן להם להעלות סיבות
והשערות, כשמדי פעם אישר משהו שמישהו אמר. אדי היתה משונה.
חסרת מנוחה. רכנה קדימה, נשענה לאחור, הדליקה סיגריה, תופפה על
הכסא. בהפסקה עמדה על יד הדלפק המאולתר עליו היה מונח מיחם
גדול של מים רותחים וצנצנות עם קפה ותה. היא שתתה קפה בוץ בלי
סוכר. בועז שם לב לזה. גם הוא שותה בוץ בלי סוכר. דיברה מהר,
עוברת מנושא לנושא. ברגע מסוים הסתלקה לאיזו פינה בחלל הגדול
ששימש כחדר חזרות, והשתתקה, מגיבה כנראה לאיזה איתות שלא קלט.
אחרי רבע שעה הפסקה, שנמשכה לעשרים דקות, שנמתחו כמעט לחצי
שעה, כשכל פעם מישהו אחר נעלם לשירותים או הולך לעשות איזה
טלפון, חזרו לשבת במעגל. אדי עשתה את העבודה. לשביעות רצונם של
כולם, כך חשב. התלמידה הכי טובה בכיתה. מגישה את הטקסט כמעט
ביובש, בדייקנות של בית מרקחת. לא יותר מדי, לא פחות מדי.
התחיל להרגיש רע. הנה הקנאה. בועז מיד זיהה אותה. ככה זה תמיד
היה אצלו כשלא קיבל מה שרצה.

כשהחזרה נגמרה היא נעלמה לו. חיכה קצת בחדר החזרות, אולי רק
יצאה למשרדים ותחזור. כשעברו כמה דקות והיא לא חזרה, הלך אל
דלת הברזל הגדולה ויצא אל החום והשמש ברחוב. התחיל ללכת לכיוון
תחנת האוטובוס. התיישב על הספסל ובהה. שתי בחורות דקיקות עברו
מולו על המדרכה. אחת עם תספורת קארה לא סימטרית, מגפיים שחורים
וחולצת רשת, והשניה עם עגילים. זאת עם הקארה דיברה מהר ועישנה.
היא קלטה אותו מסתכל וצחקה בקול רם על משהו שהחברה שלה אמרה.
הסתכל עד שעברו. ילד מגודל כבן חמש-עשרה עם רגל אחת מגובסת
דידה לכיוון המרפאה בבניין שעמד ליד התחנה כשאבא שלו מנסה
לעצור אותו שלא יחצה את הכביש לבד. המשיך להסתכל אחריהם בזמן
שנכנסו למרפאה כשכל הזמן, כמו טפט ברקע, צפה במוחו תמונה של
השדיים של אדי נשפכים אליו מהמחשוף, רכים ועגולים כמו שני
כדורים של גלידה בטעם וניל.

בשבוע השני לחזרות היו אמורים להתחיל להעמיד את התמונה
השלישית, שבה הוא, כלומר ג'ף, מגלה לה שהוא מאוהב בה. בערב שם
את השעון על שבע כדי שיהיה לו זמן להתרחץ ולהתגלח. כתוב שהם
מתנשקים וכדאי שיריח טוב. לבש את הג'ינס מהכביסה וטי שרט שחורה
דהויה שהבליטה לו את החזה והכתפיים, הנקודות החזקות שלו. כל
אחד צריך לדעת את הנקודות החזקות שלו. ברבע לעשר כבר היה
בתיאטרון. המנקה רק גמרה לשטוף את הרצפה והמים במיחם עוד לא
רתחו. בועז הדליק סיגריה ועישן לבד. ניסה לעבור קצת על הטקסט,
אבל לא כל-כך הצליח. אנשים התחילו להגיע. ראשונה הגיעה עוזרת
הבמאי, סיגל. בחורה גדולה עם קול לחשני. מסוג הבחורות האלה
שדלוקות על העבודה שלהן. היו לה שדיים ענקיים והוא התחיל לחשוב
על איך היה מסיח את דעתה מהעבודה. גם זמנה יבוא, אמר לעצמו.
בכסא לידו נחת כמו חתול גדול מיכה, מפזר הערות ציניות על אבנים
בכליות וכמות האבן במיחם. בועז דובב אותו קצת, שאל על האשה
והילדים ושקע בתוך הזיית-בוקר נעימה כשהוא משחרר מדי פעם תגובה
בדיוק במקום הנכון. גם זה כישרון. כשהעיר איזו הערה צינית על
אמנון הבמאי סיגל צחקה צחוק חסר אויר והקול הלחשני שלה נהיה
יותר מתוק, אבל היא לא עניינה אותו עכשיו. הוא קם והלך לבדוק
אם המים כבר רתחו. הכין לעצמו בוץ בלי סוכר והדליק עוד סיגריה.
קלט את המבט של סיגל עוקב אחריו. כנראה שהצליח עם התלבושת.
הג'ינס הישנים והטובים ישבו לו טוב על התחת. בועז נשאר לעמוד
על יד המיחם. לא התחשק לו לחזור לשבת על יד מיכה המשמים וסיגל
הלוהטת שהתחילו לעשות ביניהם סמול-טוק כשקלטו שהוא מתכוון
להשאיר אותם לבד. הוא נשען על הדלפק ופלט טבעות-עשן. עוד
כישרון גדול שלו. הפרחת טבעות-עשן. כבר כמה זמן שהוא שוקל
להוסיף את זה לרזומה. בועז נחשון, שחקן, כישורים מיוחדים -
רכיבה על סוסים והפרחת טבעות עשן. רכיבה הוא תמיד יכול ללמוד
בשביל תפקיד אם יבקשו ממנו. זאת לא בעיה גדולה.
אורה, השחקנית הצעירה ששיחקה את אחותה הקטנה של סאלי, נכנסה.
היא לבשה מכנסיים שחורים צמודים וגופייה קצרה. פרופורציות של
ילדה-מתעמלת, בועז חשב. מטר-שישים בקושי, תחת קטן בלי מותניים,
חזה גבוה ומלא מדי בשביל בת השתים-עשרה שהיא אמורה לגלם. הכינה
לעצמה כוס קפה, נס קפה עם הרבה חלב ושלוש כפיות סוכר. אלא מה.
עוד אחת מהאנורקטיות האלה. נס קפה עם חלב וסוכר. בטח כל התזונה
שלה להיום. בוגרת טריה של בית-ספר למשחק. מסריחה מאמביציה.
כתוב לה על כל הגוף. אבל הפנים העגולות, המתוקות, מסגירות את
הלב הרך שעוד יישבר לה. בועז קם להצטרף אליה. אנשים שבערו
מאמביציה תמיד משכו אותו. הוא אהב לראות אותם מתרסקים. גם זמנה
יבוא, חשב, אבל לא עכשיו. כשהוא מתביית על מטרה הוא לא סוטה
לצדדים. הביט אל הדלת הפתוחה ממנה נשקף החניון בו כולם החנו את
המכוניות שלהם, ממתין לסוזוקי האדומה הקטנה שלה שתכנס. כולם
כבר הגיעו חוץ ממנה. אנשים הכינו לעצמם קפה. גררו את הכסאות
שלהם אל המעגל. הוציאו את הטקסטים. דפדפו בהם. בועז ניתק את
עצמו מהדלפק והלך להתיישב בכסא בחוסר-חשק של תלמיד שנאלץ להכנס
לכיתה בסוף ההפסקה. אמנון הבמאי הסתכל בשעון ולחש לסיגל משהו.
היא נדה בראשה לשלילה. בלי להשתהות נבח בקול הבס שלו "כולם
לפתוח בעמוד ארבע-עשרה". סצנת המסיבה. איזו אכזבה. איך היא
עושה לו את זה, חשב. אחרי שככה התכונן לנשיקה. דבורה אדר, שיער
סגול ובושם מתוק וכבד, הזדקפה במקומה, מתכוננת להתחיל בקריאה
ואז נפתחה הדלת.

ברגע הראשון לא זיהה אותה. לבשה אחת מאותן שמלות גולשות שהייתה
לפעמים לובשת, אבל משהו קרה לראש שלה. השיער הבלונדיני הארוך
פשוט לא היה שם. הראש הקטן היה מגולח לגמרי ועור הקרקפת הלבן
להחריד היה מכוסה שריטות ורודות.
החבורה האומללה במעגל הכסאות, אנשים למודי דרמה המורגלים
בכניסות תיאטרליות רבות ומגוונות, קפאה באחת. אמנון, הבמאי,
החויר ואז האדים כמי שעומד להתפוצץ מכעס. היה ברור לכולם שלקח
את אדי לתפקיד בעיקר בגלל הבלונד השופע שלה. הוא בטח אוכל את
הלב שלא לקח סתם איזו שחקנית יציבה אך משעממת במקום האדי הזאת
שהולכת לדפוק לו עכשיו את ההפקה. סיגל קמה לחבק את אדי בחמלה
מעושה לא לפני שהניחה יד מרגיעה על ברכו של אמנון. אחרי החזרה
תעביר לו רשימה של שחקניות אחרות שיכולות להתאים לתפקיד. בועז
הרגיש איך הלב שלו מדלג מהתרגשות. וגם איזו תנועה קטנה
במכנסיים. הבחורה הזאת היא משהו, חשב. זה כאילו שהיא סובבה את
הכפתור של המיקסר לדרגה אחת יותר גבוהה. מסביב האנשים התחילו
לזוז בחוסר שקט בכסאות. כמו אווזים שמישהו התפרץ להם לפינת-חי.
מיכה התמתח בכסא ופיהק פיהוק ענק. עוד פעם איזו נקבה היסטרית
גונבת לו את הפוקוס. דבורה אדר פרצה בבכי ורצה לשירותים. זיו,
המקוק הירוק, גיחך במבוכה של נער בן שש-עשרה שמצא ויברטור
במגירה של אחותו הגדולה. רק אורה הקטנה המשיכה לשבת בשלווה
סטואית של חכם סיני שראה כבר הכל. ילדה טובה. עוד נקודה
לזכותה.

אדי הדפה מעליה את סיגל הרוטטת והתיישבה בכסא, מתעלמת מהמהומה.
הגולגולת הקטנה העגולה על הצואר הארוך החשוף היתה פריכה ופגיעה
כמו ראש של גוזל שבקע מהביצה. בועז הרגיש איך החמלה שהציפה
אותו הופכת לתשוקה שממלאת כל תא בגופו בבעירה שקטה ויציבה. הוא
חייב להשיג אותה, חשב. הוא חייב לזיין את היצור האומלל
והמבולבל הזה ויהי מה.

החזרה הסתיימה מוקדם. עבדו על מסיבת יום ההולדת ואחר-כך כבר לא
היה כח לעשות משהו אחר. אסף המוסיקאי הגיע ואמנון הלך לדבר
איתו. אחריו הגיעה המלבישה לקחת מידות. אדי סיימה את המדידות
שלה ויצאה לפניו. בועז מלמל איזה תירוץ למלבישה שרצתה שימדוד
ז'קט שהביאה לו, ויצא גם הוא. הלך אחריה ברחוב וחשב מה לעשות.
להזמין אותה לקפה?

על יד מעבר החציה עצרה ברמזור. עצר לידה. התחיל לגמגם - זה יפה
הקרחת. מתאים לך. יש לך גולגולת יפה. כמעט בכה מרוב מאמץ. אדי
גיכחה. חייכה אליו את החיוך הלעגני שלה. כמו בפעם הראשונה. גם
היא הלכה לתחנה. הסוזוקי הישנה שלה שבקה. תהיה במוסך לפחות עד
שבוע הבא. טוב מאד בשבילו, בועז חשב. ככה יוכלו לנסוע ביחד
באוטובוס כל פעם אחרי החזרה. רצה לשאול אותה למה גילחה את
השיער אבל עצר את עצמו. לא היה לו כח עכשיו לשמוע סיפורים
עצובים. האוטובוס הגיע. התיישבו יחד בספסל פנוי. בועז הרגיש את
הגוף שלה מחמם לו את הירך. רצה למשוך אותה ולהצמיד אותה אליו
אבל התאפק. הנסיעה הייתה ארוכה. דיברו במין רצף קטוע. לא באמת
מתאמצים לקשור שיחה. אדי שתקה וגם לו לא היה הרבה מה להגיד.
עוד פעם אמר לה שהוא אוהב איך שהיא נראית. היא שוב חייכה. חיוך
עצוב הפעם. עייף. בועז שמח שלא ויתר. הוא ידע שהוא חייב להיאזר
בסבלנות. להיות שקט ולא לוותר. בסוף תיפתח איזו פרצה והוא
יחדור אל הענן הזה. בינתיים הסתפק בלהריח אותה.

למחרת התחילו לעבוד על הסצנה שלהם. עמדו במרכז החדר כמו שני
מתאגרפים, משפדים אחד את השני במשפטים טפלים מורכבים ממילים
חסרות משמעות, רוקדים אחד סביב השני כשהחלל ביניהם, דחוס כמו
החלל בין שני מגנטים הפוכים, הולך ומתקצר. הבמאי והשחקנים
האחרים בחדר צפו בהם בריכוז, נשאבים אל השדה המגנטי שהתחולל
מולם, בלתי נראה ומוחשי כמו הקירות, כמו הרצפה, כמו כסאות
המתכת המתקפלים שישבו עליהם.

אדי ידעה כבר את כל הטקסט שלה בעל פה. בועז עוד לא. החזיק אותו
ביד. אמנון הנחה אותה להסתובב בחדר בבטחון. זה הבית שלה, אמר.
לבועז אמר לשבת בשקט. כמעט בלי תנועה. ברגע מסוים בועז היה
אמור לקום ולהגיד לה שהוא רוצה אותה. בועז הרגיש איך הוא נדרך
כמו קפיץ. מרים את השורות מהדף בלי בכלל לחשוב עליהן. עוקב
אחריה כמו צייד, מחכה לרגע הנכון. היא הסתובבה עם הגב אליו
ומזגה לעצמה מים בכוס. עכשיו זה צריך לקרות.

בועז קם ועמד מאחוריה. בקול שנשמע לו כמו דרדור של פחית קולה
ריקה אמר "אני רוצה אותך". אדי הסתובבה אליו וצחקה. הוא ידע
שעכשיו הוא צריך לחבק אותה. צריכה להיות פה גם נשיקה. בועז
התקרב אליה עוד, מרים את היד אל המותן שלה. הוא חש את הבד הדק
של השמלה נדבק לגב החם שלה ומשך אותה אליו. פתאום היא אמרה
משהו בקול חזק. היתה לה עוד שורה לומר לפני הנשיקה והוא שכח.
הוא עצר לרגע ואז הצמיד אותה בכח אליו. בשר רך ועצמות קטנות.
תרנגולת. היא לא התנגדה. הפנתה אליו את הראש הקירח המוזר. הוא
משך אליו עוד את האגן הרך, רכן אל פניה והצמיד את שפתיו
לשפתיים שנפתחו בהזמנה. בהיסוס גישש עם הלשון, פוגש לרגע את
הלשון שלה. ידו טיפסה מהשקע בגבה אל המותן ואל השד הרך שרטט
והחליק לתוכה חם כמו חלמון של ביצה.

הבחורים שהתקינו את קירות התפאורה הפסיקו לזוז. בעין אחת פזל
לעבר כסאות הקהל. אמנון ישב רכון קדימה, ידיו נשענות על ברכיו.
סיגל ישבה בפה פעור, ידיה המאוגרפות תחובות בין ירכיה. ברכו של
בועז נדחפה אל בין רגליה של אדי, מפרידה אותן קצת. זרם חם חשמל
את גופו כשלשונה התפתלה סביב לשונו. היא הצמידה את אגנה בכוח
אל ירכו, נתנה לו נשיכה קטנה בלשון והתנתקה ממנו. אוחזת את ידו
בידה משכה אותו אל הספה, להמשך הדיאלוג.

התיישב לידה וניסה להרגיע את הבליטה במכנסיים. הלב שלו דהר
וכמעט נכנס לו לגרון כשהתכופף לגשש אחרי חוברת הטקסט שנפלה
מתחת לספה. התחיל לדפדף ולא מצא את הסצנה. השורה הבאה שלו, את
זה הוא זכר. התחיל לקרוא במקום הלא נכון ותיקן את עצמו מיד.
אדי ישבה מולו זקופה ורצינית, כולה עיניים וקרחת, וטפטפה את
הטקסט שלה כמו מנטרה.
בסוף היום נסעו שוב ביחד באוטובוס. דיברו קצת על החזרה. שאל
איך היה לה בסצנה. בטון שהיה נשמע לו אדיש אמרה שהיה בסדר. הוא
הרגיש את הירך החמה שלה נלחצת לירך שלו. התחשק לו לשים את הראש
בשקע הקטן בחיבור בין הירכיים לבטן שלה. במקום זה סיפר לה
שבהפקה הקודמת שהשתתף בה היה לו רומן עם השחקנית ששיחקה את אמא
שלו. היא אמרה שלדעתה דברים כאלה דופקים את העבודה.

בבוקר לא התחשק לו לצאת מהמיטה. השעון המעורר בטלפון הסלולרי
שלו צלצל שוב ושוב והוא המשיך לשכב, מנסה לשחזר איזה חלום
שחלם. הוא חלם שהוא מגיע לאיזה איזור נופש יפהפה על שפת הים
ומחפש מקום לישון. הוא פוגש שם מישהו שאומר שהוא מנהל אכסניה
קטנה. הבחור מאד נחמד. טיפוס קליל כזה. זרוק. בועז הולך איתו
לאכסניה ומאד מתאכזב. זה מבנה ישן לא צבוע, נראה כמו בית בוץ,
החדרים מאד פשוטים וקטנים. כוכיים. המלון אפילו לא קרוב לשפת
הים. הנוף מסביב מדהים. גבעות מוריקות שמשתפלות אל הים הכחול
שממלא את כל העין סביב סביב. אבל אין גישה לים מהמלון. כשבועז
שואל את בעל המלון איך מגיעים לחוף, בעל המלון אומר שהים מסוכן
לשחייה וממליץ לשחות בבריכה של המלון שמתגלה כמשהו בגודל של
שוקת, ריבוע בטון אפור, שני מטר על שני מטר. בעל הבית מגיש לו
כוס מים לשתות. הוא לוקח לגימה ויורק מייד. המים מלוחים.

בקושי הכריח את עצמו להכנס למקלחת להתרחץ. היום עובדים על
הסצנה שלו ושל מרטין. סצנת הסיום. אדי לא תהיה. היה לו שם
מונולוג איום ונורא שבו הוא, כלומר ג'ף, מטיח במרטין את כל מה
שהוא חושב עליו. מאשים אותו שהוא בורגני מסריח וכל מיני שטויות
כאלה. בועז לא חשב שתהיה לו בעיה עם המונולוג הזה. הוא הוציא
דברים כאלה מהשרוול. כבר בבית-ספר למשחק נתנו לו תמיד את כל
התפקידים של הגברים הצעירים במעילי העור השחור שיורקים על
הבורגנות. זה היה הדבר שלו והוא ידע לעשות אותו טוב. ולא משנה
שלא באמת היה לו רשיון לאופנוע. את מי מעניינת האמת. באוטובוס
עבר על המונולוג כמה פעמים והרגיש די בטוח בעצמו.

אמנון, מיכה וזיו כבר ישבו עם הקפה והסיגריה כשבועז הגיע
לתיאטרון. אחריו הגיעה סיגל, עם עיניים נפוחות מלילה של שתייה.
בדיוק בעשר אמנון כיבה את הסיגריה ונבח את ה"נתחיל" שלו. בועז
ומיכה קמו מהכסאות והתקדמו למרכז החלל, איפה שעמדו הספה הישנה
עם הריפוד המרוט ששימשה אותם לחזרות, שולחן-אוכל וארבעה
כיסאות.
מיכה התחיל לדבר כשהוא נשען על השולחן ומחזיק את הטקסט הפתוח
ביד אחת. הוא דיבר לאט, מושך את המילים בטון מונוטוני שעצבן את
בועז עוד מהקריאה הראשונה. אין לו מה לסמוך על מיכה, בועז חשב.
הוא יצטרך להביא את זה לבד. המיכה הזה לא הולך לתת כאן גרם
יותר ממה שנתן עד עכשיו. בועז התחיל לדבר. משחק עם המילים,
מקפיץ אותן, יורק אותן, מסנן אותן. מדי פעם פזל לסיגל שישבה
מתוחה בכסא, השדיים הענקיים שלה מזדקרים כמו שתי כריות אויר
שהתנפחו בעקבות התנגשות חזיתית. את השורה האחרונה ירה כמו טיל
ישר אל מיכה והרגיש שהלך לו ממש ממש טוב. שיש לו את זה. עוד לא
נס ליחו.

היה שקט איזה חצי דקה ואז אמנון התחיל לדבר. זה לא זה, אמר.
אתה ממש לא בכיוון. What's your מטרה?
בועז הרגיש כאילו הבניין התמוטט עליו. לא נורא. בסך הכל מדובר
במבנה בלוקים חד קומתי עם גג של פח. הוא תיעב את השיטות
האמריקאיות האלה. את כל הדיבורים על המניעים של הדמויות. סתם
בזבוז זמן. אמנון פשוט מקנא, חשב. מפריע לו בכוונה. הזקן הזה
שבחיים לא ביים משהו שמישהו בכלל זוכר, הנאד הנפוח הזה שעשה
כמה הפקות בתיאטרון חובבים באיזה חור באמריקה חושב שהוא יכול
לעשות את התפקיד של ג'ף יותר טוב ממנו. מביא לו דוגמאות ממרלון
ברנדו ב"חופי הכרך". הבנאדם נתקע בשנות החמישים. לא שמע על
טרנטינו. סוף סוף מישהו פה מביא משהו טוב והאפס הזה הולך לקלקל
את זה. בועז הסתכל על סיגל. הנקבה הבוגדנית הסיטה ממנו את
העיניים. היא עוד תשלם על זה, חשב. בסוף אמנון ויתר ושחרר
אותם. אמר שיעבדו על הסצנה שוב בשבוע הבא.

הנסיעה באוטובוס הביתה הייתה ארוכה. הוציא את הדואר מהתיבה
ועלעל בו בזמן שעלה במדרגות. חשבון חשמל. התראה אחרונה לפני
ניתוק. בני-זונות. צריך לסדר את זה. מכתב ממע"מ. מה אלה רוצים
ממנו עכשיו. למה נטפלים דווקא אליו? שיטפלו אל העשירים
שמרוויחים הרבה כסף. הכיור היה מלא כוסות וצלחות. במשיבון רק
הודעה אחת. אמא שלו. מזמינה ליום שישי. הוא יצטרך להמציא לה
עוד פעם איזה תירוץ. על הרצפה הייתה ערימה של בגדים ששכח בבוקר
לקחת לכביסה. פתח את החלונות לאוורר ונשכב על המזרון בבגדים.
גם את הסדינים צריך כבר להחליף. לא החליף אותם יותר מחודש. לא
נורא. הדליק את הטלויזיה ובהה באיזו טלנובלה, חושב על העור
הלבן של אדי. מחר יראה אותה.

בימים הקרובים התרכזו בעבודה על הסצנות שלו ושל אדי. השיער
התחיל לצמוח לה מחדש והראש העגול היה מכוסה פלומה בהירה. אמנון
כנראה החליט לא להחליף אותה. הוא ביקש מהמלבישה שתמצא לה פאה.
המשיכו לעבוד כרגיל. בסצנות שלהם הרגיש פתאום שהיא רכה יותר.
מתחפרת עם הראש הקטן והקירח שלה בחזה שלו ומרימה אליו חיוכים
מתוקים. הוא התמלא כח. התחיל לעמוד על שלו. לבטא את ההשגות
שהיו לו לגבי הדרך שבה אמנון תפס את ג'ף, הדמות שלו. עכשיו הם
נסעו הביתה יחד כל יום. העיניים שלה חזרו להיות נוצצות כמו אז,
ביום הראשון.
יום אחד הופיעה עם שמלה חדשה. שמלת כותנה רפויה מכופתרת בחזית
לכל האורך, שעשתה לו חשק לפרום לה את כל הכפתורים. עבדו על
הסצנות עם מרטין וסטיוון. סטיוון התחיל לקבל צורה. זיו הביא לו
איזה כובע מטופש והתחיל להכניס לו חיים, דיבר עם ת' וד' רפויות
וסיגל לעצמו מניירות ותנועות ידיים שהצחיקו אותם נורא. גם מיכה
שהיה יבש וקורקטי בדרך כלל התחיל פתאום להמריא עם הדמות והכניס
למרטין המיובש קצת הומור. רק בועז הרגיש עילג ומגושם. הוא
עדיין לא פתר את המונולוג האחרון. כל פעם שעבד עליו עם אמנון
יצא יותר כועס ומתוסכל. אדי פרחה. לאורך כל החזרה פלרטטה עם
מיכה וזיו, צוחקת מהבדיחות המטופשות שלהם, מתחככת בהם, נמרחת
עליהם. בהפסקה המשיכה לפלרטט עם אמנון. התיישבה לו על הברכיים
ושיחקה לו בזקן. המניאק הנפוח מחשיבות עצמית שיחק אותה אדיש
אבל בקושי נשם. כשאסף, המוסיקאי הצעיר והביישן, הגיע עם דיסק
של המוסיקה שכתב במיוחד להצגה, רפרפה סביבו כמו פרפר צבעוני
מסומם. הבחור המסכן כל-כך נבהל מהדיווה הקרחת, שברח לשירותים
והסתגר שם. בועז הרגיש איך הכעס מקשה את שריריו. בסוף היום,
כשיצאו החוצה, תפס אותה וגרר אותה אל מאחורי הבניין. הצמיד
אותה לקיר. היא התנשפה בכבדות. החזה שלה עלה וירד. הוא כמעט
קרע את הכפתורים כשפתח אותם והכניס את היד לחפון את השד שלה.
ידו השנייה משכה למעלה את החלק התחתון של השמלה. "לא כאן",
אמרה. חברה שלה נסעה לחו"ל. הם יכולים ללכת לדירה שלה.

בקושי הצליח להשתלט על הנשימה שלו כשעלה אחריה במדרגות את ארבע
הקומות. הדירה של החברה הייתה דירה בונבון. ספה לבנה וטלוויזיה
גדולה ומדפים עם ספרים ומטבח אבל את מי זה עניין. אדי משכה
אותו לחדר השינה וממש הפילה אותו על המיטה. לבחורה הזאת היה
הרבה כח בגוף הקטן שלה. היא התיישבה עליו והתחילה להפשיט אותו,
קודם את הטי-שרט, אחר-כך את המכנסיים. הוא עשה כמיטב יכולתו
להוציא אותה מהשמלה שלה. הגוף שלה היה בדיוק כמו שדמיין. היא
טיילה עליו, מלקקת ונושכת אותו כמו חיה רעה. אי אפשר היה להגיד
על בועז שהיה מחוסר נסיון. כבר מזמן איבד את הספירה עם כמה
נשים שכב. הוא שכב עם נשים חמות, נשים אדישות, קפואות, יצריות
וחושניות, אבל אף פעם לא שכב עם אשה פרועה כמו אדי. היא משכה
אותו, שרטה אותו, נשכה אותו. דחפה אותו לתוכה וכשכמעט גמר בעטה
אותו החוצה. היא התיישבה עליו וזיינה אותו וגמרה וגמרה עוד
ועוד עד שלא יכל יותר.

שכבו מותשים. מזיעים. מתנשמים. הוא אמר משהו על זה שהיא גומרת
חזק. שיש הרבה נשים שמזייפות. אדי צחקה את הצחוק שלה והתגלגלה
על הבטן, הכניסה את היד מתחת והתחילה לאונן כשהיא מביטה לו ישר
בעיניים. לקח לה לא יותר משלושים שניות להתחיל לגמור, כשכל
הזמן היא מסתכלת לו ישר לתוך העיניים. רק כשכבר ממש הגיעה לשיא
עצמה את העיניים שלה.
הדליק סיגריה והעביר אחת לה. ראה את הקמטים הקטנים סביב שפתיה
כשהצית לה אותה. נזכר בגופה החם, העירום, ולרגע שוב התעורר אבל
היא כבר קמה מהמיטה והתלבשה במהירות של חדרי הלבשה.

למחרת הגיע מוקדם, מצפה לפגוש אותה לפני החזרה. היא הגיעה
בדיוק כשהתחילו לעבוד וכשחיפש את מבטה הסיטה את עיניה. במשך כל
החזרה לא הוריד ממנה את העיניים. בהתחלה צחקה. אחר-כך אמרה לו
שזה מפריע לה להתרכז כשהוא מסתכל עליה ככה. כשניגש אליה בהפסקה
התרחקה ממנו והתחילה לדבר עם המוסיקאי, אסף. בועז הרגיש שהוא
הולך ונטרף. הוא לא הבין מה קרה. למה היא מרוחקת כל-כך. בסוף
היום יצא אחריה. המכונית שלה יצאה בחריקת צמיגים מהחניה רגע
לפני שהספיק להגיע אליה. נפנפה לו ביד ונתנה לו את אחד החיוכים
שלה. בת זונה. הוא היה חייב לשכב איתה שוב. חייב.
בימים הבאים ניסה ללא הצלחה להחליף איתה כמה מילים. היה לוכד
את מבטה ולא מרפה עד שהיתה משפילה את העיניים. בעבודה על
הסצנות היתה תוקפנית, מרוחקת, מזלזלת, קרה. הוא נמלא כעס
ותסכול. שכח את השורות שלו וחזר לעשות טעויות שאמנון כבר העיר
לו עליהן בעבר. הגיע כל יום מוקדם. מחכה להזדמנות לדבר אתה.
אבל היא מנעה כל אפשרות של שיחה ביניהם. דאגה להיות כל הזמן
מוקפת באנשים. פתאום התקרבה לאורה. השתיים הפכו בלתי ניתנות
להפרדה. היו מגיעות ביחד לחזרות, יוצאות ביחד בסוף היום,
מסתודדות ומחליפות ביניהן קריצות וסימנים. בועז היה בטוח שהן
מדברות עליו. לועגות לו. יום אחד אזר אומץ וצלצל אליה. היה לו
את המספר שלה על דף הקשר שסיגל חילקה בתחילת החזרות. אדי ענתה
בקול קפוא ודרשה שלא יתקשר אליה שוב.

נותרו עוד שלושה ימים עד ההצגה הראשונה. ההצגה עמדה יפה חוץ
מהסצנה האחרונה. סצנת השיא. המונולוג שלו. שוב ושוב חזר על
המונולוג עד שלא יכול היה לשמוע יותר את המשפטים המטופשים
בעברית מאונגלזת של תרגומים. באלוהים, כמה שהטקסט הזה יצא לו
מכל החורים. הפעם אמנון התעקש שהוא ומיכה ישארו אחרי החזרה
להמשיך לעבוד על הסצנה. הם היו חייבים לפצח את זה. אי אפשר
לסיים ככה את ההצגה.
התמקמו במקומותיהם והתחילו את הסצנה. מיכה דיבר ראשון. מדקלם
לאט בקול המונוטוני הזה שלו. עדיין נשען על השולחן אבל הידיים
היו עכשיו בכיסים. כבר מזמן ידע את הטקסט שלו בעל-פה ולא הזדקק
יותר לחוברת הכרוכה באוגדן פלסטיק זול. בועז הסתכל עליו. נשוי,
אב לשלושה ילדים, גר בדירת שיכון בראשון לציון, מתפרנס
מחלטורות ומהצגות ילדים. מה הוא עושה כאן ביום שישי בארבע אחרי
הצהריים במבנה בלוקים מוזנח שהיה פעם מוסך? איך אדם בגילו קם
בשש בבוקר ונוסע לרמלה בוואן ישן מקרטע מלא בתפאורה מרופטת
וציוד תאורה עם עוד כמה משוגעים בשביל לקפץ מול אולם מלא
ילדים, ואחר-כך בצהריים מגיע לחזרה בתיאטרון שלא משלם לו אפילו
בשביל חזרות. תיאטרון שהצ'ק האחרון שקיבל ממנו, לפני חצי שנה,
חזר. זה מה שמצפה גם לו?

בבת אחת קלט את זה. כן. זה מה שמצפה לו. הוא לעולם לא ירוויח
מספיק כסף בשביל לקנות דירה. הוא תמיד יעבוד בתיאטראות שוליים
ובהצגות ילדים. אף אחד לעולם לא יגלה אותו. זה מה שזה. הדירה
המטונפת, המזרון על הרצפה. ערימות הכביסה. אפילו לא שם לב
כשמיכה השתתק והוא התחיל לדבר, להגיד את השורות שלו. דיבר
ודיבר וחשב על החיים שלו. על מה שעשה עם עצמו בעשר השנים שעברו
מאז שסיים את בית הספר למשחק. כלום. שום דבר. הכאב תפס אותו
בגרון אבל הוא המשיך לדבר. יודע רק שהוא צריך להגיע לסוף של
הדבר הזה. What's your מטרה, אינעל-דינק. What's your מטרה. לא
היה לו מושג מה היתה המטרה שלו. חשב על אבא שלו, שכל החיים
נגרר מבית ששנא לעבודה ששנא, נזכר באמא שלו שישבה לו על הנשמה
שיתחתן כבר, שימצא איזו בחורה. העיניים שלו שרפו. דמעות התחילו
להקוות בהן, מטפטפות מהאף, נוזלות על הסנטר. ניגב אותן בגב היד
והמשיך לדבר. כשנגמרו המילים המשיך לשבת ככה. בוכה. סתם. בוכה
על חייו.

ההצגה הראשונה עברה יפה. למרות המטען השלילי ביניהם, הסצנות
שלו ושל אדי עבדו כשאת הלהט סיפקו עכשיו המרירות והכעס, במקום
התשוקה שהיתה בחזרות הראשונות. המשיכה עדיין הייתה שם. הוא
הרגיש את כל הגוף שלו נדרך לקראת התמונה השלישית אבל כשהתנשקו
לא מצא את הלשון שלה והלשון שלו נותרה מבויישת, ללא מענה.
שיא ההצגה היה המונולוג שלו. יכול היה לשמוע את השקט בקהל
כשדיבר. אף אחד לא זז בכסא. אנשים עצרו את הנשימה שלהם. לקראת
הסוף, כשהדמעות הגיעו, והן הגיעו בדיוק באותו מקום, בכל החזרות
מאז אותה החזרה בה הגיעו בפעם הראשונה, היה נדמה לו שהוא שומע
בקהל אנשים מושכים באפם. הוא ראה בברור אשה אחת בשורה הרביעית
באמצע מוציאה ממחטה לבנה מהתיק למחות את הדמעות.

אחרי ההצגה כולם הצטופפו בחדר ההלבשה היחיד. חברים נכנסו לברך,
בני זוג, הורים. רק אליו לא ניגש אף אחד. לא היו לו אורחים.
הוא לא אהב להזמין אנשים להצגות שלו. כשכבר היה בדרך החוצה
אשתו של מיכה ניגשה אליו והחמיאה לו בעיניים נוצצות על התפקיד
המרגש. "מאד נגעת ללבי. גרמת לי לבכות", אמרה וכרכה את זרועה
על כתפו במחווה מנחמת. בועז השתחרר מהחיבוק הדביק. עוד אחת שלא
יודעת להפריד בין דמיון למציאות. אדי עמדה בקצה השני של החדר,
הפאה הבלונדינית עדיין על ראשה. גבר כסוף שיער בז'קט שנראה יקר
חיבק אותה והושיט לה זר פרחים. בזרועותיה הצמידה אליה שני
ילדים בלונדינים יפיפיים. בטח הבעל והילדים.