"אמא," ניגשתי אל אמא. "את יכולה להסיע אותי לרוני? הבטחתי לו
שאני אבוא."
"תבקשי מאח שלך, אולי את מכירה אותו, עודד." אמרה אמא, בלי
להזיז את עיניה מהעיתון של היום.
"עודד הלך לשרון, החברה שלו." אמרתי בכעס.
"טוב נו..." אמרה אמא. נשמעה כאילו אין ברירה אחרת. כאילו אני
איזה מעמסה שאי אפשר להיפטר ממנה. אבל לא היה אכפת לי. שמחתי
שסוף סוף אני אוכל להגיע לרוני. אני כבר אאחר בכל מקרה. אבל
עדיף שאני אגיע באיחור מאשר שאני לא אגיע בכלל. התארגנתי, ואמא
ואני יצאנו.
נכנסנו לאוטו. התחלנו לנסוע עד שהגענו לרחוב של רוני.
"תתקשרי אלי כשתרצי שאני אבוא לאסוף אותך." אמרה כשיצאתי
מהאוטו. הלכתי לבית של רוני.
אהבתי את הבית של רוני. היה לו בית גדול, ומאוד אהבתי להיות
שם. בקומה הראשונה היה מטבח גדול מעץ, והרבה מכשירים חשמליים
מהמשוכללים ביותר. בקומה הראשונה היה גם סלון גדול עם רהיטים
עתיקים מעץ, אך נוחים למדי, והייתה פינת אוכל גדולה עם שולחן
גדול מעץ ורגלי ברזל עם כיסאות עתיקים מימי הביניים.
הקומה השניה הייתה של ההורים שלו, ולא הרביתי להיכנס לשם, אך
תמיד כשהייתי באה לרוני היינו יוצאים למרפסת צמודה לחדר של
ההורים שלו.
רוני ילד יחיד, ולכן הקומה השלישית הייתה שלו בלבד. החדר שלו,
מלא בגאג'טס ובהרבה מכשירים משוכללים. היה לו חדר גדול, ולכן
החדר לעולם לא היה מבולגן.
הגעתי לכניסה של הבית. דפקתי על דלת הברזל הגדולה. לא הייתה
תשובה. דפקתי שוב. שמעתי צעדים, אך עדיין לא הייתה תשובה. לפתע
נפתחה הדלת. רוני היה בצדה השני.
"היי" אמרתי.
"היי" אמר וישר עלה למעלה.
"למה אתה ממהר למעלה?" שאלתי.
"אממ... סתם"
"טוב... אמרת לי בטלפון שאתה צריך לספר לי משהו"
"כן... בואי למעלה"
עלינו. לא ידעתי מה הוא רוצה לספר לי, אבל הייתה לי הרגשה שאני
לא אוהב את זה.
נכנסנו לחדר שלו. החדר שלו היה דיי ריק... ומלא בארגזים! מה
קורה? הוא עובר דירה? לאן? מתי? זה מה שהוא רצה לספר לי? היו
לי כל כך הרבה שאלות וכל כך הרבה מחשבות. אמרתי לעצמי שאני
צריכה לחכות עד שהוא יספר לי משהו, ולא לשאול שום דבר. לתת לו
לדבר בקצב שלו. נכנסתי לחדר שלו, והתיישבתי על המיטה. המיטה
הייתה מלאה בארגזים. בינתיים שתקתי, אך גם הוא שתק. אולי הוא
חיכה שאני אגיד משהו. לא רציתי להגיד שום דבר. לא ידעתי מה
להגיד. הוא התיישב ליד אחד הארגזים, והכניס לתוכו דברים. נמאס
לי. הוא לא אומר כלום, מתי הוא מתכוון לספר לי? הוא חושב שאני
לא שמה לב? התחלתי להראות לו שאני חושדת במשהו. הסתכלתי במבט
חשוד על כל הדברים. לפתע השתיקה נשברה - אימא של רוני נכנסה
לחדר.
"רוני, כבר סיפרת לנועה?" שאלה אימו. רציתי לשאול 'לספר לי
מה?', אבל לא היה לי אומץ. שלא יחשבו שאני איזה טיפשה שלא רואה
שהבית מלא בארגזים.
רוני היה נבוך, יצא מהחדר ומשך את אימא שלו אחריו. שמעתי אותם
מתלחששים בחוץ, אבל לא ממש ניסיתי להקשיב. הסתכלתי על החדר שלו
וחשבתי מה יהיה אם הוא יעזוב.
לפתע הוא נכנס לחדר וקטע את מחשבותיי.
"נועה, אני צריך לספר לך משהו חשוב" הוא אמר, בלי להסתכל עלי.
אולי בכה, ולא רצה שאני אראה, או שאולי פשוט פחד להסתכל לי
בעיניים.
"כן... שמתי לב. אבל לא רציתי להגיד שום דבר" אמרתי, והסתכלי
על הרצפה. לא רציתי לדעת, לא רציתי לשמוע שהוא עובר. אבל ככה
זה היה. אמרתי לעצמי שלא כדאי לי לחשוב שום דבר בינתיים. כדאי
לי לחכות עד שהוא יגיד לי את זה. אולי אני טועה, אולי הוא נשאר
פה, בתל אביב, רק עובר לבית יותר גדול, או אולי יותר קטן...
חיכיתי לתגובה ממנו.
"כן, אממ... תראי. העניין הוא... אני עובר דירה." אמר.
"כן, אני רואה. אבל... לאן?"
"אני לא יודע איך להגיד את זה... אני עובר ל..."
"נו... פשוט תגיד. אני רוצה לדעת!"
"אני עובר לאילת. מרוצה?"
"אילת?? מה יש לכם לחפש באילת??"
"אני לא יודע. אני עובר. נקודה. סוף הוויכוח."
"רוני... זה נשמע כאילו אתה רוצה לעבור..."
"נועה, נראה לך שאני רוצה לעבור?! למה שאני ארצה?? אבל אין לי
מה לעשות, אני חייב לעבור. ההורים שלי אמרו שעוברים כי סבתא
שלי גרה שם, ועכשיו היא חולה והיא צריכה עזרה. אני חייב לחיות
עם זה. זהו."
"טוב... אלו חדשות מאוד... מוזרות. לא כל יום החבר שלך עובר
לאילת..."
"ולא כל יום אתה עובר לאילת! אבל אלו החיים, ויש כאלה שהחיים
יותר קשים אליהם. אבל כנראה שזה הגורל. אז את לא האחת והיחידה
בשבילי ואני לא האחד והיחיד בשבילך. אלא אם כן ניפגש עוד
בעתיד..."
"רוני, אפילו אם ניפגש בעתיד... זה לא יהיה אותו דבר."
"אני יודע, אבל אני חייב נועה. אני אוהב אותך מאוד, את יודעת
את  זה. אבל אני חייב לעזוב. גם לעזור לסבתא שלי."
לא ידעתי מה להגיד לו. אמרתי לו שאני צריכה ללכת וירדתי למטה.
הוא הלך אחרי. יצאתי מהדלת בלי לחכות שיגיד משהו ובלי להסתכל
עליו פעם אחרונה לפני שאני יוצאת. פשוט יצאתי. הייתי רוצה
להסתכל עליו שוב, אבל לא יכולתי. בכיתי. לא רציתי שהוא ידע.
אני סה"כ בת 15 והוא החבר הרציני הראשון שלי. חשבתי שזה ילך
טוב. שהקשר הזה יהיה קיים יותר משנה וחצי. אבל לא. הוא היה
חייב לעזוב בשיא הקשר לאילת. ידעתי שאין לי שום סיבה לכעוס
עליו, אבל על מי אני כן אכעס? הייתי צריכה להוציא את הכעס שלי
על מישהו.
הייתי אמורה להתקשר לאמא מרוני, כדי שתבוא לאסוף אותי. אבל לא
רציתי להיכנס שוב לבית של רוני. החלטתי שאני אלך ברגל. ייקח לי
חצי שעה. לא נורא. יהיה לי קצת זמן לחשוב, קצת זמן לבד. התחלתי
ללכת לכיוון הבית שלי. השמש התחילה לשקוע, אבל לא נורא. אני
אגיע לפני שקיעה מלאה.