זה סמלי ביותר
שמלים ראשונות שאני כותב,
במחברת הכלא,
שמונה חודשים וששה עשר יום אחרי,
הן לך ששחררת אותי
במו כפייך מן החוויה,
שההויה שלך יצרה את התודעה ש:
שהמרטיר שהוא אני
איבד כבר את כבליו.

בקרוב כשהקליד את מילותיי אלו
אל קור המחשב
ואשלח אותן אלייך
אל תגיבי.

עד הערב הגוף שלי מתפקד
ובסביבות השעה חמש
אצבעות הרגליים שלי כבר מתחילות להסתבך זו בזו
והראש שלי מאבד כל חוט מחשבה
והנפש שלי מבקשת תנומה.

חליל הפלסטיק הירוק
שלמדתי לנגן בו במעצר
והבטחתי לעצמי לשווא שעוד אדע
לנגן בו יותר מכמה בלדות של פול (ואודה אחת לשמחה)
מקבל הזדמנות להשמיע צלילים.

ואני רוצה לנצל את מלא
פלאי הטכנולוגיה שיאפשרו לי
להודיע לך בהודעה מנוכרת
שאת עוד כאן, במחשבתי.

אבל אני באמת מתאמץ
לדחוק את רגלייך
מהיכן שעקרת בברוטאליות
את נפשך שלך (למרות שהיית ועודך אדיבה).
וכשאני נוסע ברכבת
או הולך ברחוב
כל אשה מסביבי עושה לי עיניים
ומזמינה אותי בראשי
למפגן ראווה

אך עודך מהן פי כמה יפה

ותדעי שזמנך הוא שאול
וכל נחלתך תמחק, ואני מבקש רק
שתבכי. כי אינני יודע כיצד
לבכות, מן בכי מזכך שכזה
שיוציא וישטוף מתוכי
את תוכנך
ויפנה בנפשי, מקום.