אז זה נגמר.
12 שנים, עידן שלם הסתיים וחלף לו עם הרוח.
הבגרויות נסתיימו, התעודה כבר אצלי, ספר המחזור על המדף,
התמונה השכבתית גם שם ומסיבת הסיום כבר עברה מזמן.
זה נגמר ואין שום דרך להחזיר את הגלגל אחורה.
נפרדים מחברים, מהמשפחה, מהעיר הזו. עוברים למקום חדש. דירה
חדשה, אנשים אחרים, נפרדים מכל המוכר ומפנים פנים לחדש אשר
בפתח.
ואין שום דרך לדעת איך להתכונן אליו.
ואני שמחה.
אני שמחה שזה נגמר.
אני שמחה שאין יותר קולנוע, אין יותר שכבה, לא ערסים, לא
פרחות, לא אנשים מעיקים, לא מורים נדחפים ורעים, לא מבחנים לא
בגרויות, לא ציונים, לא פרוטקציות, לא שחיתויות, לא בירוקרטיה,
לא לחץ לימודי, לא כאבים, לא סרט גמר, לא כלום, הכל נגמר.
ואני מאושרת.
יש חיוך על הפנים.
וכמובן שיבוא מי שיוריד גם אותו והנה הוא כבר הגיע והרס את כל
השמחה הרגעית.
לפחות היה לי "פיק" אחד של אושר. חיוך אחד אמיתי, שבא מהלב,
שמסמל נחת מסויימת שלא ידעתי כבר הרבה זמן.
ושוב נפרדים ואורזים חפצים.
זיכרונות ילדות, בגדים, מכתבים, תופים, גיטרות.
חיים שלמים בארגזים חומים.
מי היה מאמין שזה כל מה שצריך כדי לארוז חיים שלמים.
לילות של בכי, ימים של שמחה, שבי"זות, כאבים, אושר, בושה.
מי היה מאמין שכל מה שצריך זה כמה ארגזים...