"נו, עמית פליז, בוא איתי". כבר איזה שעה שניסיתי לשכנע אותו.

"אני חייבת להראות לך שם משהו. יש שם את המקום, הכי יפה בעולם.
באמת. עליי אתה מתאהב במקום הזה".
רציתי שהוא יבוא איתי לאיזה סלע שאני מכירה בים. אף אחד לא
מכיר את המקום הזה, אבל הוא מקום מדיהם. אני וידיד שלי גילינו
את זה כשטיילנו פעם אחת. זאת הייתה ההזדמנות האחרונה שלי להיות
איתו לבד לפני שאני נוסעת.
ביום ראשון, אני אסע לפנימיה. זאת פנימיה בצפון. זה לא שהכריחו
אותי, זה יותר שאני רוצה. אני רק רוצה להתרחק מהמקום הזה.
מהאנשים, מהזכרונות, מהכל. חשבתי שאולי בפנימיה אני אצליח
להתרחק מהחיים שהיו לי.
"טוב בסדר... חכי לי עוד רבע שעה בחוץ אני אצלך" בסוף הוא
השתכנע. התארגנתי בטיל ותוך רבע שעה הייתי בחוץ. הוא הגיע גם
על הדקה. התחלנו ללכת לאט לעבר הים, שהיה איזה רבע שעה הליכה
מהבית שלי.
"עמית.. אני חייבת לספר לך משהו לפני שאני נוסעת". כבר כמה
חודשים שאני מנסה לספר לך, חשבתי בליבי. "קודם כל, רציתי להגיד
לך תודה. זוכר בהתחלה, שרק הכרנו, והייתי בדיכאון? רק אתה
הצלחת להוציא אותי זמה. יותר נכון רק אתה שמת לב. ויש עוד משהו
שאטתה לא יודעת. בזכותך, הניסיון התאבדות שלי לא הצליח". "מה?!
את ניסית להתאבד?! איך לא סיפרת לי?!" "לא יכולתי להביא את
עצמי. אבל זה היית אתה שהוצאת אותי מזה. ואני עדו לא אמרתי לך
תודה כמו שצריך" "אין בעיה..." הוא אמר. הוא עדיין נראה קצת
המום מהגילוי שלי. "עמית, אני חייבת לספר לך עוד משהו." מה?"
הוא הסתכל עליי כאילו אני הולכת לזרוק לו פצצה לפרצוף. "אני...
אמ... אני... בחודשים האלה מאז שהכרנו... ממש השתנתי. בזכותך.
הפכת אותי לבנאדם יותר טוב. נתת לי רצון לחיות. אבל יותר מכל,
נתת לי אהבה. עמית, אני אוהבת אותך". לא יכולתי להסתכל עליו אז
בהיתי ברצפה. ידעתי שלא הייתי צריכה לומר את זה. ידעתי שהוא לא
אוהב אותי. אבל לא יכולתי לשמור את זה יותר. זה פוצץ אותי
מבפנים. אבל לא היה לי סיכוי אצלו. כל הבנות בעולם רצו אותו
בגלל המראה שלו. היו לו את העיניים הכי יפות שראיתי בחיים שלי.
החיוך שלו היה מדהים. אבל לא בגלל זה רציתי אותו. אהבתי אותו
בגלל מי שהוא. לא היה אכפת לי אם הוא היה מכוער כמו תחת.
"אני... אני לא יודע מה להגיד" הוא אמר אחרי כמה דקות. "עזוב,
תשכח שאמרתי את זה. לא הייתי צריכה. אני יודעת שאתה רואה רק
כידידה. אתה יכול את כל הבחורות בעולם למה שתרצה אותי?" "לא,
זה לא זה. זה פשוט... שכל הזמן הזה, גם אני רציתי אותך. למה לא
אמרת לי קודם?" הרמתי את מבטי עליו והסתכלתי לו עמוק בעיניים.
תמיד ידעתי אם מישהו דובר אמת לפי העיניים שלו. והעיניים של
עמית בהחלט דיברו אמת. בלי לחשוב, התקרבתי אליו ונישקתי אותו.
פתאום, משום מקום, שמעתי קול של יריה. הסתכלתי מסביב, לראות
מאיפה זה בא. מכונית חולפת עם איזה גנגסטרים כאלה ירתה, כנראה
ניסתה לירות ב"ספוט" של הכנופיה האויבת שלהם. "בוא עמית, בוא
נברח מפה"  אמרתי בלחץ. אבל כל מה ששמעתי כתשובה, זה החבטה של
הגוף היקר שלו ברצפה.