הייתי בת 30 פחות שישה חודשים. רווקה. כשאת כמעט בת 30,
ורווקה, לחברה יש נטייה להתייחס אליך כאל חולה סופנית. פתאום
אנשים שואלים לשלומך ובסימפטיה מטים מעט את ראשם לכתף. במבט
גדוש צער הם מלטפים את ידך ואומרים: "נסתרות הן דרכי האל".

אני יכולה להעיד שהייתי לחוצה. לא רק שתקתוק השעון הביולוגי
נהיה רועם, הוא גם החל מצלצל מדי פעם כאילו היה שעון מעורר. אט
אט חברותיי הנשואות החלו להתרחק ממני. האמת, אני התחלתי להתרחק
מהן. זה התחיל מכך שכל מפגש הפך לטקס הקרנת שקופיות. בהתחלה זו
הנסיעה הראשונה שלה עם החבר לחו"ל, ומכאן מפגן הצעת הנישואין,
מסיבת הרווקות, החינה (לחלקן), החתונה ועד לתצלומי אולטרא
סאונד מטושטשים.

אני חושבת כי בחודשים לפני המפץ הגדול (גיל השלושים) נהייתי
מעט חולמנית. פתאום הופסק המרוץ, מצאתי עצמי נהנית מהרגע
ומפסיקה למנות את מה שלא הספקתי. בימים ההם אהבתי לקום בבוקר,
להתמתח במיטתי חצי הריקה (או חצי מלאה) ולהתחיל את היום. לקראת
גיל 30 למדתי ליהנות מעכשיו ולא מאחר כך. הייתי ממש בעלייה
(ולשם שינוי אין הכוונה למשקל).

באחד הימים מלאי האנרגיה האלה בדרכי לעבודה נקלעתי לתאונה
קטנה. הרמזור התחלף לאדום. הרכב מאחוריי לא הספיק לבלום והתנגש
בי. למן הרגע שהבנתי כי לא אני, להלן האשה, אשמה, נהגתי בנון
שלנטיות אמיתית. האשם, להלן הגבר, קצת נלחץ. הוא היה בחור
מרשים בשנות השלושים המאוחרות, שהסביר בגמגום כי אשתו בחדר
הלידה, יולדת את בנם הראשון והוא כל כך מתרגש עד כי אינו כשיר
לנהיגה.
בין ההסבר הסוחף הבחנתי בחולצתי הלבנה בטפטוף קל של דם, ככל
הנראה מהמפגש הקצר של ראשי בהגה.

האב הטרי (או לעתיד) התעקש שאסע עימו לבית החולים להיבדק, "רק
ליתר בטחון".
שבועיים לאחר מכן, כאשר הוא ואשתו וילדם הבכור באו לדירתי
לבדוק אם השלום עליי (והוא היה עליי ומתחתיי ולצידי), הבנתי כי
מר שלו הינו אדם לחוץ במיוחד, פדנט אמיתי, ולהתנגש בי באותו
צומת היה רק אחד מבין הנזקים שעשה ביום הלידה.
אני ואור (דוקטור אור בשבילכם) שמחנו לארח אותם, ולהם בהחלט
הייתה הקלה כי מעז יצא מתוק, ובזכות התאונה הכרתי את אור (לאחר
מכן ההורים הטריים הרגישו בנוח ושלפו מיד סדרת אלבומים מרתקת
של הגוזל).

עד לאותו המפגש עם אור לא האמנתי באהבה ממבט ראשון (אוי איזו
קלישאה), אך מהרגע הראשון שראיתי אותו ידעתי שאני מאוהבת
(בתחילה באהבה, מאוחר יותר גם באור).

נפגשנו בקפיטריה בבית החולים, ומאותו הרגע ריחפנו שנינו כנשמות
תאומות. לא היה לי הספק שנועדנו זה לזו.
עוד בתחילת הקשר היינו משלימים אחד לשני משפטים. היינו נשארים
ערים עד השעות הקטנות של הלילה, ניזונים זה מזו. לא רצינו
להפסיד רגע. כל דקה הייתה מתנה. הוא היה שולח לי פרחים למשרד,
ואני הייתי מפתיעה אותו בעבודה עם ארוחה חמה.
אם הייתי צופה מהצד, ולא חלק מהזוגיות הזאת, בטח הייתי מתה
מקנאה או מבחילה מרוב מתיקות.
לא היה לנו רגע דל. לפעמים היינו מביטים אחד בשני ומתחילים
לבכות מרוב אהבה.

כשאהבה נכנסת לחיים הם נהיים קלים יותר. באוגוסט אין לחות,
האוכל טעים יותר, קומדיות מצחיקות יותר, וקשיים, אם יש כאלה,
פשוט הופכים לשיח חברים מקרב.
לחיים מתווספת מוסיקת רקע, ממש כמו אגם הברבורים.

לא עבר זמן רב ואור הציע לי נישואין. מיותר לציין מה הייתה
תשובתי, רק אספר ששעתיים אחרי כבר הייתי בשלהי מדידת שמלה.

כשהודעתי לאמי על החתונה נראה כי הוסרו ממנה בין רגע 10 שנים,
וסבתי זנחה את מקל ההליכה. ההתרגשות הייתה רבה.

ביום החתונה ליוותה אותי אחותי, ואת אור ליווה אחיו. קבענו
להיפגש ב-20:00 באולם.
ב-20:05 עדיין לא דאגתי, אך בשמונה וחצי, כשאור עוד לא הגיע,
התחלתי לבכות. ברקע שמעתי את אבי אומר לאמי: "אני לא מבין למה
צריך להתמודד עם כל דבר בבכי", ומיד החלה גם אמי לבכות.

בסביבות השעה עשר ההורים של אור גססו ממבוכה. ההורים שלי גססו.
למען הסר ספק, אור לא נדרס בדרכו לאולם. אני התחלתי לצחוק
ולצחוק. אני חושבת שמי שצפה בי חשד כי איבדתי את שפיותי.

הייתי שפויה לחלוטין. כמה ימים אחרי כן עדיין צחקתי. הרגשתי
שאני משתתפת בתוכנית מתיחות. אלוהים הוא הבמאי והמלאך גבריאל
בתפקיד יגאל שילון. נושא התוכנית הוא לקחת רווקה, להכיר לה את
אהבת חייה, ואז בדיוק לפני החנינה מעולם הרווקות נגיד לה:
"סתאאאם". ממש הומור משובח.

לאחר הצחוק הגיע הבכי. אוי כמה בכי. אם הייתי בוכה בחוף דוגית,
לבטח מפלס הכנרת היה עולה. ראשי הלם. הייתי בטוחה שאמות מכאב
ראש, ואולי יקחו אותי לפני כן למיון ואספיק להרוג גם את אור.
היה לי רע, ורע אכן היה.
כמה שבועות לאחר מכן החלטתי להיפגש עם חושך... אהה סליחה... עם
אור.
לאור היה הסבר מאוד מעורפל. בשורה התחתונה היה נראה כי כל
הנושא סבב סביב רגליים. רגליים קרות.

הפגישה הייתה קשה מאוד. בעיקר כי ברובה גוש עצבות היה תקוע
בגרוני ושיבש לי את הנשימות. יצאתי יותר לא מבינה משבאתי.
זו הייתה הפעם האחרונה שראיתי את אור.

החיים אכן מובילים אותנו למקומות לא צפויים. הפגישה עם אור
הייתה תוצאה של אירוע מקרי. גם העובדה שלא נישאנו בסופו של דבר
הייתה תרחיש קלוש (כי בואו נודה שבשביל להתחתן צריך הרבה יותר
אומץ מאשר לא להגיע לחתונה של עצמך). בכלל, להתאהב במישהו
שמתאהב בך חזרה זה צירוף מקרים קסום בפני עצמו.

שנה אחרי, אור נפטר. הוא היה חולה. הוא לא ידע זאת לפני
שהכרנו, וכשידע היה לו קשה לשתף, אז הוא החליט בשבילי.

לעולם אל תחליטו בשביל אחרים.