לפעמים הוא קם מהכיסא שלו, מתהלך בחדר שלו, וחושב את המחשבות
שלו. עליה, עליו, על שניהם. בעיקר על שניהם, או עליה.
אולי זה הדבר היחיד שרק שלו במחשבות.
היא, בעולם שלה, היא לא מגיבה למלים שלו, גם לא למעשים שלו.
ואז הוא חושב ולא מדבר ולא עושה, רק חושב... היא גם ככה לא
תגיב.

יש פעמים, שהוא אומר לעצמו הכל, שהוא צריך להגיד לה, אולי אז
היא תגיב למלים האלו, אולי אז היא תבין, אולי היא תאהב, ותחבק,
ותפנק. אולי אז כמו פעם, היא תשב איתו עם חיוך וניצוץ בעיניים.
אבל הוא שותק, והיא... היא בעולם שלה, לא מגיבה. כמו תמיד
כנראה.
היא לא רוצה להגיב, כי כל תגובה שלה, מתחילה בדמעות, דמעות
שכבר אין לה כוח לשחרר, דמעות מכאיבות כאלה. והעיניים שלה, כבר
אדומות תמיד ועייפות תמיד. אז היא לא מגיבה והוא לא מדבר.
היא לא קמה משום כיסא, בשום חדר, היא יושבת וחושבת. מישהו דואג
לה, לא היא, היא לא מטפלת בעצמה, לה לא אכפת.
היא בעולם שלה. ודמעות קטנות זולגות כל פעם שהיא נעה בין חלום
למציאות, וכל לילה שבו היא נעה בין שינה לעירנות, היא בעולם
שלה.
היא לא יודעת אם היא בוכה, למעשה איש לא יודע, כי הדמעות כבר
מזמן לא נראו, ועיניה תמיד אדומות ועייפות, וריסיה תמיד
רטובים.

אולי, אולי אם ידבר. אולי, אם רק היא תנסה להקשיב, לא נראה
שלזמן יש משמעות בעולם שלה, היא יכולה לנבול בקרוב, רק כי
ויתרה, בקרוב מאוד. אולי עדיף יהיה לה לנבול, כי גם עכשיו היא
לא ממש פורחת. היא לא ממש זוכרת משהו אחר. איך הזמן חלף, איך
היא נהייתה כזו, בעולם שלה, בלי אף אחד מלבדה.
נראה שיעבור עוד זמן, עד שמישהו ידע להבין, ואולי אז... אולי
היא כבר תנבול.

מעולם לא הקשיבה לשקט, כמו שהיא מקשיבה עכשיו, והוא, הוא מעולם
לא נתן לה לשמוע את השקט שהיא ביקשה.
כנראה שככה זה, שככה הם ושככה ינבלו, למרות שמעולם לא ממש זכו
לפרוח. מעולם לא זכו לפרוח.

(19.6.05)