ברבור יפיפה שלי, אני מתגעגעת אלייך כל כך.
אני זוכרת שרק לפני כחודש, אספתי אותך אל תוך זרועותיי, ואתה
התכרבלת בתוכי, כגור קטן וחסר ישע, כאפרוח שזקוק לאמו, שתשמש
לו מחסה.
אני ליטפתי את שיערך הרך והנעים בעוד עצמת עינייך, ולא הסרתי
ממך את מבטי ולו לרגע קט.
ישבנו במכוניתך והקשבנו לרדיו, בעוד בחוץ ירד גשם זלעפות
ואנחנו חיממנו אחד את השנייה בפנים.
והשיר can't help falling in love with you התנגן ברקע. ושנינו
שרנו ביחד, מחויכים. ואני רק תהיתי אם גם אתה נפלת כמוני. אך
אתה רק שתקת תמיד. מוזר אתה בשתיקותייך, מדבר בשקט בשקט כאילו
מפחד להישמע, ממלמל ועונה כל פעם במילה או שתיים. מסתורי היית,
ומסקרן, ואני עקבתי אחרייך ללא הרף בעיניי, מנסה להוציא ממך
איזה רמז, אולי משהו שייתן לי שביב של תקווה, סוג של ערובה,
שאדע אם לחכות לך, או כבר להרים ידיי לשמיים ולהתפלל.
אני זוכרת את היום האחרון, היום שעזבת, כאילו זה היה רק אתמול.
הקמת אותי ממקום משכבי בקולך החצי רציני, חצי שתקני ואמרת לי
שתכף אתה יוצא מהבית. קמתי מהר והתארגנתי במהירות הבזק, רצתי
להכין לך את המכתב, את השוקולד והפרח, וניסיתי להסדיר את
נשימתי החפוזה, שזעקה מכאב אך לא נשמעה.
הגעתי אלייך הביתה. יצאת אליי, לבוש בבגדים זרוקים, כהרגלך.
"הנה... אמרתי בעודי מתנשפת "זה בשבילך", והבאתי לך הכל ביחד.

"מעניין אם יהיה לי מקום, כל כך הרבה דברים יש לי בתיק".
"אני בטוחה שתסתדר", אמרתי.
"אז..." אמרתי במבוכה. כל כך הרבה דברים שתכננתי לומר לך, כל
כך הרבה מילים שפתאום ברחו ונעלמו ביעף כך ברוח, כשהגיע רגע
האמת.  
"אז"... אמרת.
"אני לא טובה בפרידות רגשניות", התוודיתי בפנייך.
"זה בסדר" אתה אמרת ורק ליפפת את ידייך הדקות סביב לצווארי.
נישקת אותי ברכות המיוחדת הזאת, שרק אתה מכיר ויודע שאני
אוהבת.
ליבי דפק בהולמה.
כל כך רציתי להגיד לך שאני אוהבת אותך. כל שאר המילים הן לא
תחליף מספיק טוב.
כל מה שהיה צריך להגיד זה את זה. שלוש מילים פשוטות. כמה מסובך
זה כבר יכול להיות, נכון?       אבל פשוט לא יכולתי... כשראיתי
את האור בעינייך שפתאום מופיע בכל פעם שדיברת על הטיול, לא
רציתי להקשות עלייך, לא רציתי להודות שנקשרתי,ולגלות לך שנגעת
בליבי ולחצת על כפתור ההפעלה. אז התאפקתי.
התחבקנו דקות ארוכות ואז נפרדנו לשלום.
"אל תסתכלי אחורה" חשבתי בליבי, אך המשימה הייתה קשה מנשוא.
המשכתי ללכת לביתי, גשם שוב החל לרדת ורצתי מהר כדי להתחבא.
כשהגעתי הבטתי בחלון והצמדתי פניי אליו, חובקת את הטיפות
באצבעותיי, ומנסה להסיר את הדמעות מעל פניי.
"עכשיו אסור לבכות... היי חזקה" שיננתי בראשי.
הוא הלך. זה נגמר.
כנראה שלא נותר לי אלא לקוות שתשוב לחבקני ביום מן הימים ולא
רק כשיהיה לי קר,
אוהבת אותך, נסיך קטן.