היא שכבה על הרצפה. מדממת. לא הייתי יכולה לגשת לעזור לה, לא
ידעתי איך. היא שכבה על הרצפה. אם כולם היו יודעים כמה זה
כואב, כשאתה רואה מישהו יקר לך, טובע בתוך שלולית מלאה מוות
בצבע אדם, ואי אפשר לגשת, אי אפשר לגעת. העיניים שלה היו
אדומות, אדומות ולא מדם, אדומות ולא מכאב, אלא אדומות מן
המוות. התחלתי ללכת אחורה, לא הפסקתי להסתכל. היא חיה איתי 3
שנים, זה זמן לא קצר, ויום אחד, היא החליטה שתם זמנה, שאולי
תלך. היית חייבת?

הבטתי עליה וכל כך רציתי לחבק אותה. אבל אני לא מתקרבת. אני לא
יכולה. רק רחוקה.
ברחתי. רצתי כל עוד רוחי בי. לברוח. לרצות למות. לרצות להעלם.
גם כלבה זה בן אדם, חשבתי. כואב כשאתה רואה אותה, שם, את חייה
שנעלמו, מול מכונית ענקית של איזה בנאדם מטורלל, שלא שם לב
שהיא עומדת שם, תמימה קטנה שלא יודעת לאן לפסוע. לא, היא לא
נלקחה מלבי, שוטה. היא תמיד איתי, רק לקחת את רוחה.  
בוכה. זה מה שהייתי כשנכנסתי הביתה. אמא התקרבה אליי ושאלה
אותי, היי, מירב, למה את בוכה? ואני רק הנחתי את ראשי על חזיה,
ודמעותיי נשרו על חולצתה, כדם שנגלה לעולם.
היא הסתכלה לי בעיניי, וחייכה חיוך אימהי שניסה לומר לי
שאירגע.
'אמא, אמא, רק שתדעי, היא שוכבת שם, היא לבד, היא איננה עוד,'
רציתי לומר. 'הכלבה מתה. איש דרס אותה' רציתי להצהיר, אבל לא
יכולתי. לא יכולתי להוציא מלה.

שלושה ימים אחרי כן, שכמעט ולא דיברתי בהם, החלטתי שאני חייבת
לחזור למסלול. החיים חייבים להמשך, אמא תמיד אומרת, חייבים
להתקדם, להפיק לקחים. אני זוכרת כשסבתא נפטרה. לפני 5 שנים.
כמה שאמא בכתה. כמה שהיא נקברה מתחת למיטה ואכלה את הלב שלא
הספיקה לומר לה אפילו מילת פרידה אחת.
כשהלכתי לבית הספר, סיפרתי לאורית שהכלבה המוכרת נדרסה, והיא
פרצה בבכי יחד איתי. ניגבתי לה את הדמעות, ולמרות שתפקידה
לעזור לי להתגבר על זה, לקחתי על עצמי את התפקיד לנחם אותה.

בדרך הביתה, עברתי דרך המקום בו נעלמה לפני שלושה ימים, בפעם
הראשונה. המקום היה מכוסה בצבע שחור, דם מיובש מכוסה אבק,
זיכרון מיותם שנחתם על הכביש, רחוק מהלב. עדי חיבקה אותי חזק,
והזמינה אותי לביתה. אולי אני קצת אתעודד מחמת הכאב, אמרה,
ואני החלטתי ללכת, אולי באמת אפסיק להיקבר תחת מחשבות איומות
וגעגועים אינסופיים לכלבה המקסימה הזאת, אחותי היקרה. כשנכנסנו
לביתה, הוא היה מוקף בריח בישולים מציף, ואמה עומדת ליד הגז
ומכינה מטעמים.
"היי אמא." אמרה עדי לאמה. אמא שלה הסתכלה בי וניגשה לחבק
אותי. כולם חושבים שבעזרת חיבוק ארכוש נחמה, ואני חושבת שחיבוק
הוא בריחה מהמציאות.
שוטצי קפץ עליי. הוא ליקק לי את כל הפרצוף, כאילו ידע מה עובר
עליי, ולא עזב אותי לדקה.
אחרי שעה בביתה של עדי, שבכולה צפינו בטלוויזיה, "עובדות
החיים" קוראים לזה, דרך הקופסא המשעממת חסרת התכלית הזאת שרק
מנוונת את המוח לבני האדם, החלטתי לקום וללכת הביתה. עדי הציעה
ללוות אותי ואני התנגדתי, ואף אמה הציעה להסיע אותי, וגם לא
הסכמתי, כי 'אני רוצה להיות לבד' אני חשבתי, וברחתי רחוק משם.
בדרך חזרה, כבר היה חשוך. חתול מילל שחרחר בכה על גג ביתה של
עדי, ויללתו נשמעה כבכייה על אובדן שלא יחזור. התחלתי לרוץ.
התחלתי למשוך את עצמי לכיוון בו נדרסה כתם. הרגשתי שאני פשוט
חייבת, אני לא יכולה.

הגעתי לשם מתנשפת ועייפה. אדם עם צינור ארוך עמד שם וניקה את
מכוניתו, בדיוק במקום בו נדרסה.
גם כלבה זה בן אדם, אני מהרהרת לי שוב. "אדוני בבקשה תזיז את
מכוניתך" ביקשתי בחיבה, והוא מתנגד ומפציר כי יישאר עד מחר.
'לך לא כואב, אדוני, קום מלבי, תן לי לבכות... תן לי לקחת...
תן לי...תן לי לזכור...'  אך את מילותיי אלה לא יכולתי להוציא
מלבי, הסתובבתי והלכתי לכיוון ביתי.
בדרך ראיתי אדם זקן שהיה צריך עזרה עם הסלים. אין טעם, הרהרתי,
הוא ממילא ימות עוד כמה שנים.

יום למחרת התעוררתי עם כאב חד בלב. באתי אל אמא לומר לה שאיני
יכולה ללכת לבית הספר, רע לי, והיא הצטערה והסכימה. אחר כך
ישבתי לי מול הטלוויזיה, וצפיתי בחדשות הבוקר, עייפה מכאב.
שלושה אנשים מתו אתמול בתאונות דרכים בצפון, הכתבת דווחה, ואני
החלפתי ערוץ.