"והוא אמר לך משהו על אתמול?"
"שום מילה. אני אומר לך, כאילו לא קרה שום דבר." הוא הסתובב
לכיוון הנגדי שלה, היא נשענת על כתפו בצורה עדינה.
"אולי תגיד לו מילה?"
"את צוחקת!"
"באמת, באמת, אני רצינית!" הוא מסתובב חזרה אל מולה ומסתכל
בעיניה.
"תעשי טובה מאמי... רדי ממני." היא הסתכלה לו גם בעיניים.
"אמרתי לך כבר שאתה יפה?" היא מחייכת אליו.
"מליון פעמים בערך."
"אז קבל עוד פעם. יפיוף שלי." הוא חייך.
"מדהים." מוסיפה ומחבקת אותו והוא מעט נרתע. היא מסתובבת
לכיוון השני ומחכה שיחבק אותה מאחור. הוא לא מחבק, והיא לוקחת
את ידיו ושמה מסביבה.
"סיפרתי לך על שירה? אתמול עשתה לי בלאגן לגמרי."
"כן?"
"לא יודעת, ישבתי עד 5 רק בניירת הנוראית שנשארה משלשום. בטח
משה מאוד כועס..."
"שיכעס. את עושה את המיטב, לא מאמי?" הוא מנסה להתנהג כמה
שיותר טוב אליה.
"תראה איזה מתוק אתה, כל כך תומך." נצמדת אליו.
"איפה השלט?"
"נו מותק!! אנחנו יחד..."
"נו אבל יש משחק טוב בטלוויזיה, תעשי טובה כפרה, את יכולה שניה
לעזור לי למצוא ת'שלט?"
"טוב אבל תבטיח שלא תצפה כל כך הרבה!"
"מבטיח." היא עזרה לו לחפש והם מצאו אותו מתחת לכרית שלה. הוא
הדליק את הטלוויזיה והעביר לחדשות.
"אמרת שיש משחק!"
"הוא עוד לא התחיל."
"אה." מסתובבת לצד השני כנעלבת.
"נו מאמי..."
"מה מאמי? מותק אני מנסה לעשות הכל כדי שיהיה לנו טוב! אתה
הורס..."
"אני הורס? אני מצטער נשמה אני לא התכוונתי!"
"אני יודעת מותק, אני יודעת." מתחילה לנשק אותו נשיקות
בצוואר.
"וואי תראי ת'שמן הזה! איך הוא רץ כמו נקבה!" גיכח גיכוח קל
והורה לה להסתכל בטלוויזיה. היא הסתכלה מעט וחייכה.
"נו בוא תסגור את הטלוויזיה..."
"תראי זאתי, אשכולים!"
"אשכולים? מאמי!!!" נעלבת על הערת הביניים שהוא העיר.
"לא, נשמה! שלא תביני לא נכון, שלך הרבה יותר יפים!"
"אתה מבטיח?"
"נשבע."
"אומרים שאסור להישבע."
"באמת... את מאמינה בשטויות האלה?"
"לא, לא, מה פתאום. אני? נראה לך? ב-א-מ-ת!"
"יופי." הוא אמר ולכמה דקות היה שקט קצר.
"ספר לי על נקודות המפנה בחיים שלך."
"מה?" הוא שאל כלא מבין מה רוצה ממנו.
"ספר לי על נקודות המפנה בחיים שלך!"
"מה, יענתו מה שעשה לי משהו בחיים?"
"אם ככה אתה מגדיר את זה..."
"טוב אז נתחיל מזה שנולדתי..." התבדח.
"תעשה טובה מאמי, שיא הרצינות בבקשה."
"טוב אז כשהכלב שלי פינגו מת."
"מתי זה היה?"
"כשהייתי בן 8."
"אוי באמת, למה הוא מת?"
"אני יודע? נדרס בכביש. מאותו רגע ידעתי שאני לא רוצה יותר
כלבים, ולא רוצה יותר שהם ימותו בכביש. זה מגעיל."
"ובכית הרבה?"
"לא. אבל הייתה לו רצועה זהב משהו בסט."
"יקר?"
"יקר, יקר. הבנתי שעל כלב לא צריך להשקיע כל כך אם בסוף כאות
תודה הוא נדרס'ך בכביש."
"אתה צודק מאמי, אתה צודק. מה עוד?"
"הפעם הראשונה ששכבתי."
"אממ..." היא חייכה. מסמיקה. בטוחה שהוא זוכר הכי אותה. בטוחה
שזאת היא.
"אממ..." הוא חזר אחריה.
"היה מהנה, נכון מאמי?"
"בטח, היא גם עשתה לי סטרפטיז... משהו דה לוקס."
"מה?"
"זה לא הכל..."
"רגע, רגע, היא?"
"שכחתי איך קוראים לה... רגע... נטע, כן, נטע."
"מה נטע?"
"את צריכה גם שם משפחה?" היא הייתה המומה. הוא תמיד גרם לה
להאמין שהיא הראשונה. שהיא תישאר הראשונה לנצח. בתקווה שגם
האחרונה.
היא שתקה.
"היא הייתה טובה..."
"אבל... אמרת שאני הראשונה שלך!" הוציאה את זה כמעט בדמעות.
הוא החל להסתבך עם המילים ולגמגם.
"אממ... את כן... אבל... אה..."
"הא?"
"תראי, זה לא בדיוק מה שאת חושבת..."
"שיקרת לי? אני לא הייתי הראשונה שלך?"
"לא שיקרתי לך, מה פתאום מאמי, נשמתי בואי קחי ת'כוס מים,
תשתי, תירגעי." הוא נתן לה את כוס המים שהייתה על השידה לצדו
והיא לגמה מהמים.
"זה פשוט שרק... הסתרתי ממך כמה דברים."
"הסתרת? מה בדיוק?"
"כפרה, תקשיבי. לפעמים יש דברים שצריכים היו להיעשות."
"אל תגיד לי."
"לא אומר לך, אני מניח שהבנת לבד." היא הסתכלה לו בעיניים.
"אבל מאמי, למה?"
"לא הכי טוב לי בחיים מאמי. אני צריך להתרענן, לחדש, להשתנות
ולשנות! אני לא יכול להיות תמיד בצד מיטה אחת."
"אז תחליף צד." ניסתה להיות קצת צינית, כדי לעשות את זה פחות
כואב.
"זה לא פשוט..."
"תקשיב מאמי, אנחנו נתגבר על זה. אתה תראה, נתרענן, נחדש, נשנה
ונשתנה! אתה תראה שהכל יסתדר!"
"לא, תקשיבי לי. אני מתכוון לכך שא-נ-י אחדש. א-נ-י אשתנה.
א-נ-י אשנה. רק אני. במשך החודשים האחרונים אני מרגיש זוועה.
לא הייתה לי הזדמנות לומר לך את זה, אבל אני פשוט לא יכול
יותר. אני לא מרגיש שאני נמשך אלייך, אני לא מרגיש שטוב לי
אתך, את לפעמים דוחה אותי ואני לא מסוגל לפעמים אפילו להריח
אותך!" הוא ציפה שכל המשפטים שאמר יגרמו לה להתחרט על עצם
היותם יחד. שתשכח ממנו. שלא יהיו כלל יחד.
"אבל מאמי, נתגבר!" אופטימית מדוכאת.
"לא נשמתי. לא נתגבר. זה את, או אני. וזה את לבד, ואני לבד.
אני מרגיש שזהו. סיימנו. חסל. פיניטו. גורנישט."
"לא מאמי! אני אומרת לך, הכל יהיה טוב! יש לי כבר תכנונים
לחודשים הראשונים!"
"לא רוצים ת'תכנונים שלך! נמאס לי שהעתיד לא רחוק."
"אבל כפרה!" צעקה שיקשיב. הוא קם מהמיטה, לבש נעליים, לקח את
המעיל ויצא מהבית.

"נשמה..."