קוראים לה אנה. היא נוהגת לכסות את פניה כשהיא מסתכלת לעבר
גברים, מתוך סנוור, וחשש להבהלות.
פעם הייתה תוקפת אותם, כשאחד היה נותן בה חלק מחייו ולאחר
עוזב, או שאחר היה מחניק את גופה כסביבה לבנה מחוסרת חמצן.
לגופה היא לובשת שמלה מכוסה בנצנצים, המגיעה עד לחצי רגליה,
והיא לא מכסה את כל גופה, פן תחשך לגמרי מן העולם. כך חשבה,
אנה, בחורה צעירה שהתנהגה כנערה מעט אבודה. בחורות היו פעם
מציירות על גופה תעתועי אור שהפריעו לצבע עורה המת-כבר,
והחליפו תאיה. עיניה עקצו כל עקרב המתקרב לטרפו, ובאור השקיעה
הייתה סוגרת על הנצים ומשילה עורם. כך הייתה עושה לעת ערב,
אנה, נטולת השיער לראשה. אם כי נותרה שערה אחת, לא הייתה
נשארת, כי למרוט שערות היה תחביבה. אף אחד בעצם לא ידע היכן
כתליה והיכן נהגה להסתתר, אך באור שחור, כשהייתה יוצאת, ניתן
היה לראות את רגליה החלקות צועדות ברחבי העיר הסואנת, מפארת את
דרכי האזור ומתאימה צבע גופה לחשכה. כשעברה על יד זוגות, ריח
גופה החפיר את פני הגברים ומשך אפם, וחזה המשוך בחוט שחור בוהק
הצמיא עיניהם. ובעיני האישה נראתה כאוויר, והיו מטיפות לגבריהן
על שלא מסתכלים על שוקיהן, אם כי שוקיהן לא נשתוו לשוקיה שלה.
חיוך מעולם לא היה לה, ובגילה הנסתר חסר המספר, נהגה לזעוף
בשנאה בכל הקרב אל חייה. את הטוב מעולם לא זכרה, והרע החמיר
בעיניה. אנשים בודדים היו מכירים אותה, וכשהייתה נתקלת בהם,
הייתה דואגת שאת פניה לא יצליחו לזהות.
לראשה הייתה לובשת מעטפת גדולה. מעטפת כמו זו נראתה רק על
קדקודה העמום, ככובע שמסתיר את קרקפתה הלבנה. פניה היו צהובות,
ורק כשגשמים ירדו בחוצות, פניה החשיכו לבן.
יום אחד, בסדר יומה הרגיל והפשוט של אנה, נתקלה היא בדבר שלא
נראה לעיניה מעולם קודם לכן: נערה צעירה, הפוסעת בסמטא הצדדית
של הרחוב, וצועקת גשמים. וצועקת ברחו. וצועקת שטן. נערה זו
סימנה עם ידיה את בוא הקללה, מכיוון שידיה היו רועדות ועליהן
משתרכים קווי דם העוטפים את עורה. פרצופה היה מבועת ומלא
משמעות עכורה. אנה ניגשה אליה, וביקשה ממנה ללכת. הנערה המשיכה
כאילו אנה הייתה אוויר. היא צועקת גשמים. היא צועקת ברחו. שטן.
אנה ניגשת אליה, מספיק נערה, לכי מכאן, את הורסת תוכניות,
והנערה ממשיכה בלי התייחסות מיותרת לקול הנשמע. האנשים ברחוב
הסתכלו עליהן בפחד מאיים, והסתתרו. הם הסיקו ששתי הבחורות
השתתפו בקטטה של כת השטן, וכי יש לברוח כמה שיותר מהר פן
יפגעו. אנה תפסה בידי הנערה וסובבה אותה מסביב לגופה. דמה של
הנערה עטף את גופה של אנה.  הנערה המשיכה לצרוח בקולי קולות,
ואף אחד מן הסובבים לא ניגש. תשתקי, אנה הסבירה, את תמותי.
ולנערה לא אכפת.
שבעה ימים לאחר מכן, אנה מהלכת לה ברחובות השכונה בה היה
מגוריה. בעודה מהלכת בצורה עגומה, הבחינה בסימן מוחשי המגיע
מכיוון הסמטא הצדדית של הרחוב. אנה ניגשה. והנה בחורה שם
צועקת, גשמים, השטן, ברחו...ואנה כבר לא מבקשת להפסיק. אנה
אינה מסוגלת להתמודד עם זדונות שכזאת, הרהרה לעצמה, ולא רצתה
שאף אחד יהרוס תוכניותיה.
כמו כל יום שהייתה מסתובבת, הייתה עוברת על יד הסמטא הצדדית של
הרחוב, ובודקת אם בחורה צעירה יושבת שם. היא ידעה שהם מחליפים
אותן בקצב מהיר. היא ידעה שכמה שתנסה, הן תחזורנה בלי הסבר
מאין באו ולמה דווקא לכאן. ובעודה מביטה לכיוון, מבחינה היא
בצללית גדולה הנמצאת במקום. ושוב הייתה מתקרבת ומסתקרנת, מה
צללית גדולה שכזו עושה שם. וידעה. היא ידעה שזה לא אותו הדבר.
היא כבר לא תוכל למצוץ דמן של העוברות ושבות, היא לא תוכל לממש
את הקללה המותאמת אל הדרך.
וכשהיא נוטפת ריח זדוני, ניגשת אל הנערות הללו היושבות בקצה
הרחוב. אחת, אחת, לוקחת את ידיהן ומשספת את עורן. אחת, אחת,
מקלפת את ציפורניהן ממקומן. והן יודעות שהמגפה קרבה- ומנסות
לצעוק בקולי קולות למען ישמעו- ואף אחד לא הקשיב כלל וכלל.
כולם כבר נעלמו, ואנה נותרה לבדה. משאלתה התגשמה, שלא יהיה אדם
מלבד היא ועצמה. אל מקום מגוריה פסעה באיטיות, ושחררה את היצור
המוחבא מתחת לגופה. למען היצור הזה כל חייה הקדישה. עכשיו
יוכלו להתממש, עכשיו יוכלו להתקיים. עכשיו אנה, והוא, יוכלו
לחיות.
עכשיו כל העיר שלהם.