היא הכירה אותה לפני חצי שנה.
  שמה היה ורד.
 שיער שחור ארוך גלי, עינים עגולות ומלאות דבש.
 חיוך קליט וכן, במקום מסוייים בהתנהגות
 היא הזכירה לה את עצמה.

 היו להן את אותן הכפות ידיים... מאחור ז"א.
 מאז הן החליטו שהן אחיות תאומות.

   על מיטת בית חולים וצינורות מתחברים
   טלויזיה שדלוקה על טלנובלה ו...
   וכפכפי קיץ של אצבע ליד המיטה
   כאילו שיצאו לנופש קצר ולא יותר

    אבא שלה ישן ליד המיטה שלה על מיזרון.
    עשיתי סיבוב במחלקת הילדים ויצאתי משם.
     מכיסי ביצבצו קלפי טאקי ציבעוניים.

 קוראים לה ורד צור. בת 21 מהדרום הרחוק.
 מצלצול טלפון אחד שהיא ביקשה שאבוא.
  מאז, נהפכנו לסוג של חברות
 ולי זה הרי מוזר מפני שאני מעולם לא רציתי חברה טובה.
  לא האמנתי שזה יכול להיות קיים.
 לי יש חברים וחברות ... קומונות...
 הפחד שהחברה הטובה תנעץ סכין תמיד עורר את ספקותיי ולכן
 השארתי את גדרותיי החבריות עם אנשים בטעם של עוד.

  "את מביאה טאקי?" היא שאלה אותי בטלפון.
  "בטח מה נראה לך... אני חייבת לקרוע אותך יומית" עניתי.
  "אני נכנסת לאשפוז בשעה 4 אז תבואי."

     היא הייתה.

  היה שלב שהרופאים החליטו להתחיל לתכנן השתלת מח עצם
    הבנתי ממנה שיש לה התאמה דרך אח.
  ורד סבלה מלוקמיה.

  ישבנו בחדר ההורים במטבחון הקטן של המחלקה.
  דויד ואני שהינו צמד במחלקה נכנסנו ביחד עם ורד לחדר.
  ורד היתה גמורה ותשושה. מוטרדת.
  זאת היתה הפעם הראשונה שהיא הניחה את ראשה עלי
 ואני ליטפתי אותו.

" אני מרגישה שאני לבד... נראה לי שכל מי שקרוב אלי
 עסוק בשלו, עזבו אותי, וכל מי שעוזר לי היום זה אנשים
 שלא היה לי מושג מי הם כל החיים שלי והם בשבילי עכשיו היתד.
 מה אני אעשה עכשיו בהשתלה, איך יעבור?
 מי אתם בכלל? איך הופעתם לי בחיים?"

 חני מכח עזר בדיוק נכנסה, לקחת משהו ולרגע השתתקנו.
 "אל תדאגי, אני ודויד מתחיבים להיות איתך בחדר בידוד. נעשה
משמרות
 הכל ילך פיקס!
 אנחנו איתך, אנחנו לא נעזוב."

 "כן יהיה כיף, נעשה צחוקים בחדר בידוד, אל תדאגי את בידיים
טובות"
 אור אמרה לה עם חיוך זדוני
  וורד העלתה חיוך לרגע בין ייתר הדמעות.

  דויד החזיק את ידה וחיזק את דבריי.

 ורד היקרה,
 את השתלת המח עצם לא זכית לעבור.
 ב16 ליולי 2004 הכניעה אותך מחלת הסרטן.
 לזיכרך ורד, אני מעלה יום טאקי בבית החולים תל השומר
  לילדים שחלו כמוך במחלה שדורשת הרבה כח ואהבה.
  אני יודעת שאם היית בחיים היית רוצה שזה יהיה
  בכל המחלקות ולא רק באונקולוגית
  אבל ידיי קצרות מלהשיג יותר מ200 טאקים אבל
   אני אומרת לך שאני מנסה.
  הייתי ברשת על הבוקר ובכתבה קטנה במעריב.
   את לא תאמיני, פנו אלי אנשים מכל העולם...

  כשצלצלת אלי ואמרתי לי: "בואי אלי אני לא מרגישה טוב"
  לא התיחסתי כל כך כי את כמוני... קצת שוקעת ברע
   ואחר כך חוזרת לחייך.
  הייתי בטוחה שיעבור לך.
  אבל את ידעת למה קראת לי - להיפרד.

 דויד לקח אלי רכבת ואסף אותי מביתי אליך.
  בכל הדרך ברכבת מילמלנו אחד לשני: " ורד אייננה..."
  ניסינו להשלים עם זה מראש.
  בשעה 8 פתחה לנו אחות בטיפול נמרץ שניידר את דלתות המחלקה.
 "ורד צור..." דויד אמר
  והאחות אמרה: "נפטרה לפני שעה הוציאו את הגופה וההורים
הלכו."

 ישבנו שם עד 2 בלילה בערך - ברחבת שניידר.
 שבורים שאיבדנו אותך.
 הוצאתי נר מהתיק לזכרך ושמתי ברחבה ליד הדגל שם.
 
 אמא שלך סיפרה לי ולדויד שאת היית בתקופה האחרונה קורנת
מאושר
 שאני ודויד הצלחנו לעשות לך תקופה יפה.
ב 15 לשמיני יערך יום הטאקי לזכרך בבית החולים מאיר לילדים
חולים
ובמשך כל השנה בכל רחבי בתי החולים בארץ.
 כדאי שידעו - שאותך לא שכחנו.
 כל מי שרוצה להתנדב שיפנה אלי.
 אני שמחה שהצלחנו לגרום לך אושר ואילו בימים ספורים
 אלה בחייך.
 מחברה שמתגעגעת
 
אור