ענת ישבה מולי, נועצת מבטה בחפצים המסודרים בקפידה על שולחני,
בקירות חדרי המסוידים מתעכבת על תמונתי עם שתי בנותיי, מביטה
בה בערגה במבט הכמה לקצת אושר.

היא לא נראתה כשאר בני גילה, אם כי בוגרת ומנוסה במסלול
החיים.

אך היה חסר דבר מה בפרצופה, קמטי החיוך. כנראה שהוא מבחינתה
שייך לנחלת העבר.

ניסתי לנחש מדוע הגיעה לכאן, כעובדת סוציאלית נתקלתי במקרים
מגוונים קשים ומוזרים גם יחד ועל כן אהב דמיוני להתפרע בזמנו
הפנוי.

המשבצת המלאה בעט כחול שעל הדף קטעה את הרהורי: "התעללות
במשפחה" מילים שעל הדף כביכול נראות חסרות משמעות, ומתפקידי
הוא לפשט אותן לשפת היום יום לשפת כאבם של מאות בני נוער
שהספקתי לעבור על קורות חייהם, כמו מכונה. אבל איני מכונה
וכאבם הוא כאבי, זהו מחיר המקצוע.

לכל ילד תיק, תיקים תיקים שהיו מסודרים לפי שמות משפחה הנושאים
את המידע של כל נשמה, שבמשך השנים הופרדה ממנה המילה טהורה.

כאשר הגעתי לפה, לפני כשנתיים, נדהמתי מאורח החיים וההתנהלות
במקום הזה, לא שהתנאים החיוניים לקיומם של הילדים, רווחתם,
השכלתם, תרבותם וניקיונם היו לא טובים, הם אפילו היו מעל
ומעבר, אך התיקים האלה, מהקרטון, היו כ"כ רשמיים, שלרגע היה
נדמה לי שאלו תיקי פועלים במפעל לייצור נייר או קפה. אך כמו
שהמנהל אמר אז "מתרגלים".

חצי שנה לפחות לקח לי לרכוש את אמונם של הילדים, שאיני עוד אחת
מעשרות הפקידות והמפקחות שהיו חלק מהנוף הכללי במוסד, שבאות
ושואלות את הילדים אם הכל כשורה ולפעמים גם מחלקות סוכריות, אך
מסתלקות כלעומת שבאו. והילדים ידעו שאף שהפקידה של היום הייתה
נחמדה - כך מחר תבוא חדשה.

הילדה  שלפניי סרבה לדבר, ניסיתי לבדר אותה, לדובב אותה, אך
ניסיונותיי עלו בתוהו, היא סרבה לשתף פעולה.

הסברתי לה איך חיים כאן, הגשתי לה תוכנייה של סדר הימים ומערכת
שעות, ליוויתי אותה לחדרה, והצגתי אותה בין חברותיה לחדר, אך
גם שם היא סירבה לדבר, הניחה את חפציה בפינת החדר ושתקה.

כאשר שבתי לחדרי לא הבנתי מדוע היא לא מדברת, הרי היא איננה
אילמת, היא גם ילדה מאוד יפה, ולפי מקורות רחוקים היה ידוע לי
שהיא מוכשרת בהמון תחומים.

ענת נותרה בעיניי כתעלומה.

במשך שנה עקבתי אחריה, היא הייתה לבד, מכונסת בפינה, קוראת ספר
למבוגרים, מדברת עם המורים, מטיילת בגינה לבדה, יושבת בחדר
האוכל לבד, לא מחליפה יותר מדי מילים. רק אני ראיתי את עייני
הבנים נשואות אליה המחפשות לצוד את מבטה.

אך אף פעם היא לא הייתה ניגשת אליי סתם לשיחה כמו הרבה מהחבר'ה
כאן שהייתי נחשבת לחברתם ואשת סודם.

ולפתע חל השינוי, היא נפתחה לחברותיה לחדר, ובקצב מסחרר הגדילה
את מעגלה החברתי, היא הייתה יוצאת למסיבות הכיתתיות, מצטיינת
בלימודים, מלאת מחזרים, חיה, מחייכת, כולם אהבוה.

המשכתי להרהר, שאלתי חברותיה אם יש לכך סיבה שדווקא אליי היא
לא ניגשת, התחלתי לפקפק בכישוריי.

כישלונות היו מסוג הדברים שלא יכולתי לסבול, במיוחד בתחום
החינוך והתקשורת.

אט אט נשכחה ענת מליבי וחזרתי למסלול רגיל שיחות אישיות ללא
ענת, מפגשים חברתיים ללא ענת,
שיחות ייעוץ והכוונה ללא ענת, וסתם לשבת על הדשא עם ילדים
שהינו מבקשים זאת ממני - ללא ענת.

הבנתי ענת החליטה לא לשתף אותי בחייה. מדוע? - גם אני רציתי
לגלות.

לאחר שנתיים התייצבה לפניי ילדה, ענת, היא קבעה עימי פגישה
וכעת ישבה מולי וחייכה, היא אחזה בידה שוקולד אגוזים, והגישה
לי אותו, חייכתי נטלתי אותו, נגסתי בו והבנתי... קליפות...
מלמלתי.

יש כאלה שצריך לפצח, ויש כאלה שצריך שיתרככו מאליהן...