חם, חמסין. אני פוסע באיטיות על האספלט מעלה האדים, גונח
ומשתנק על כל צעד. צורח על עצמי מבפנים. שקוע ברחמים עצמיים,
אני נזכר באמרה "כשהחרא פוגע במאוורר"; מי שהמציא אותה גאון...

מרים אגודל פעם בשעה, מתאכזב.
ואז הוא עוצר.
החלון נפתח, משב רוח קריר מגיע מבפנים, נושא על גבו את ריח
המנטה. משקפי שמש ענקיים, מציגים לי בנועם את השתקפות פני
המלוכלכות וחסרות האונים.
אני נכנס, והוא מחייך. חיוך רחב, המאיים לחצות את פרצופו לחצי,
מלא שיניים לבנות. יותר מדי שיניים. הוא מתעסק ומושך בזקנקנו
הצרפתי למספר שניות, תנועה שלמדתי להכיר ככפיתית, ולוחץ על
הדוושה.
עיניי המסונורות נעצמות לאט תוך כדי הנסיעה. רוח קרה מלטפת
וצורבת את פני.
הוא מדבר, אני מקשיב.

עיניי נפקחות.
ברגע הראשון שחור סמיך עוטף את עיני, אך הן מתרגלות לחשיכה
כעבור כמה שניות. הוא מולי, מדבר אלי.
ההברות הלא ברורות מתחברות למילים, ואז למשפטים.

הוא מחייך.
עשרות פנינים משויפות.
זקנקן שחור כפחם. כעורב.

אני צופה בו אוכל בגרגרנות. מוצץ כל עצם בהנאה.
הוא מחייך אלי שוב, הפעם הפנינים אדומות.
ואני נושך את כדור הספוג האדום שדחף לפי, בכדי שלא אצרח.