היום עשיתי מעשה טוב, זרקתי את הפלאפון לים.
צעקתי לו - "תשחה פישי, תשחה", כולי קורן מאושר
כשרצף של מבטים פולשים חדר לפרטיותי כאילו אני לא בסדר -

"מה, אף פעם לא ראיתם מכשיר סלולרי שוחה?"
"צריך לזרוק את כולם לים, הדור השלישי יודע לשחות", הצהרתי
בביטחון.

מאז ההתנתקות האחרונה שלו אני פשוט הרוס.
זה בלתי נסבל כל התלות במכשיר המחריד המצפצף הזה,
כל הקרינה הרדיו-אקטיבית שחודרת למוח - ביפ ביפ ביפ,
מועשר בתקלות...

"הוא יהיה ממש חסר לי", מלמלתי.
תוך כדי הסתכלות על בועיות האויר האחרונות
שהוא משאיר בעקבותיו, מלווים בשמש היוקדת,

אוף, רק שאני לא אשמע את הצלצול הזה שלו, נו השיר
המפורסם הזה של המכשפות, פתאום כל הדגים יתחילו
לצוף שם, חה, איזה עם מוזר, נאנחתי,
"ענבל, הייתי מתחתן איתך" - חשבתי לעצמי
כשהשיר התנגן לי בראש

ת'אמת, שיקרתי קצת, אני מכיר אותו, הוא בכלל
לא יודע לשחות ובעיקר לצלול - אבל למי אכפת?
אין לו רגשות או משהו, הוא גם לא מבין כלום
הוא בקושי קולט...

חוץ מזה תמיד הסתדרתי בלעדיו, עוד לפני שהוא
הופיע - ועכשיו כלום לא השתנה,
אז מה אם הייתי תלוי בו קצת יותר משנה.

"אל תדאג פישי אני אזכור אותך תמיד, את כל מה שעברנו ביחד."
נראה לי שאני קצת אצטער או אתגעגע
אבל ככה זה כשמשהו אובד, לא?
אין ברירה ממשיכים הלאה...
"בהצלחה פישי!"