יום אחד פשוט נשבר לי.
לקחתי את האיי פוד המזורגג שלה וזרקתי אותו מהחלון.
האוזניות התנתקו מהאוזניים שלה והתעופפו יחד עם המרובע החוצה.
סופסוף היא שמעה את רינה צורחת שהארוחה מוכנה ושהאוכל מתקרר.
היה צליל של אייפוד שמתרסק על המדרכה, ואז דממה.

פניה של יעל באותו הרגע היה משהו שאבא לא מייחל לראות.
זה היה משהו בין פריצה בבכי לכוונה לצרוח.
היא הביטה בי ולא האמינה שעשיתי את זה. גם אני לא.
אחרי, היא רצה לחלון והסתכלה למטה.

הלכתי בשקט לכיוון החלון.
למטה שכב לו מפורק, כמו אחרי תאונת דרכים,
האייפוד הורוד-מחורבן שהיא כל כך אהבה.
ראיתי שהיא מתחילה לרעוד. שמתי יד על הראש שלה ודחפתי אותו
לעבר החזה שלי. ואז הדמעות שלה פרצו.
בידי השניה אחזתי בגבה התחתון.
חיבקתי אותה כמו שרק אבא יכול לחבק ילדה עם איי פוד מרוסק.
אני שונא כשדמעות מרטיבות לי את הבגדים,
אבל זה היה הכרחי באותו הרגע.

לעזאזל, היא מסתובבת עם המיני איי פוד המחורבן הזה כבר שבועיים
וצריך להתחנן אליה כדי שתבוא לאכול.
לא מוכן שזה יימשך, ממש לא.
לא מעניין אותי גם שכרגע שרפתי 200$ ואת מתנת יום ההולדת ה-14
של יעל.
כל יום בשבועיים האלה אמא שלה הוציאה את הגרון כדי שהילדה
תואיל בטובה ותבוא לאכול את השניצל וצ'יפס שהיא הכינה,
והיא מפזזת לה עם האייפוד בעיניים עצומות ושרה את החרא שהיא
מורידה מהמחשב.
ועכשיו, תודה לאל, ואני לא מודה לו הרבה, זה לא יקרה יותר.
200$. כוס אמק.

יעל נותנת לי מכות על החזה בעזרת אגרופיה הקטנים.
אני תופס את הידיים שלה ושם אותן עליי בצורת חיבוק.
רינה מגיעה מהמטבח. "יעל מה קורה? האוכל מתק..." ונעצרת מולנו.

אני מסמן לה עם היד לחזור למטבח.
יעל נרגעת. אני מחזיק את ראשה בין כפות הידיים שלי,
ומרים אותו לעבר עיניי.
"יעלי, את מבינה שזו אשמתך?"
הרעידות שלה חוזרות לפתע, והברז שלה נפתח בחזרה.
מתי היא למדה להלום ככה? אני תופס את הידיים שלה שוב, קצת יותר
חזק משהתכוונתי, והיא פולטת "אאו!" קטן.
הברכיים שלה כושלות ואני נותן לה לצנוח על השטיח לרגליי. לרגע,
אני שוקל לצפות בנוף מהחלון, אך ברכיי כבר מתכופפות אליה.

"את מבינה שזאת הייתה אשמתך, יעל? שאמא לא צריכה לקרוא לך כל
כך הרבה פעמים לאכול? אני רוצה שתביני את זה."
היא מושכת באף ואני שולף טישו מהקופסא שעל השידה לידינו, ומגיש
לה.
היא מושיטה יד לקחת את הטישו ונתקלת במבט שלי.
יעל משפילה מבט ואני מניח את הטישו בידה.
היא מקנחת.

"יעל. תסתכלי אליי", היא מרימה ראשה ומסתכלת אליי, "את
מבינה?"
היא מהנהנת בשקט, דמעות אחרונות זולגות מעיני הענבר שלה.
אני עוזר לה לקום ומחבק אותה שוב.
"לכי לאכול".

כאשר היא מסיימת לאכול היא מביטה אליי.
אני יושב על הכורסא שלי וקורא עיתון.
היא קמה מהכיסא והולכת לכיווני.
אני רואה שהיא מסתכלת לכיוון הדלת ואז חזרה אליי.
אני מהנהן ומעביר דף.

יעל פותחת את הדלת ורצה במורד המדרגות.