אט אט עברו הימים, והלימודים השכיחו מברוך את כל אשר נעשה
בעולם. אך הוא עדיין היה טרוד. דבריה של יערה הדהדו בו ומחשבות
שניסה להסתיר חזרו, אך באופן דיי סתמי, כרגיל, הוא העלים עין
וראה זאת כחריגה שולית מהנורמה בה חי.
יום אחד, כאשר ברוך ישב על כיסאו בכיתה והעתיק את הכתוב על
הלוח, מה שלא הספיק לעשות בשיעור כי היה מרוכז עד מאוד בדבריה
של המורה, ניגשה אליו יערה. הוא היה מופתע, כי נראה כאילו לא
שמה לב לקיומו כל הזמן שעבר מאז הגיעה לכיתתו, ופתאום, ללא
אזהרה היא מגיעה. "תגיד ברוך, מה הסיפור שלך". ברוך הפסיק
לכתוב, הרים את ראשו מעט, הסתכל עליה והרכין חזרה את הראש.
"אין לי סיפור, אני עוד אחד מהאנשים בכיתה פה". "כנראה שלא
הבנת אותי" היא אמרה במעין טון מתנשא, אולי קצת עוין, "אני
מתכוונת ל...  למה אתה כל הזמן לומד. אף פעם לא ראיתי אותך
יוצא מחוץ לכיתה בהפסקות". "נוח לי פה. ועכשיו אם תסלחי לי,
אני ממשיך להעתיק" הוא הרים את ראשו שוב, הניף מבט חפוז בפניה
של יערה וחזר אל הדף. עקשנותה של יערה, שלא קיבלה תשובה מספקת,
גרמה לה לעשות את הדבר אשר כנראה שהיה הגורלי ביותר בחייו של
ברוך.  היא הלכה אל הלוח ומחקה את כל הכתוב עליו. "אוקי, אני
מצטער, אבל את הגזמת" הוא אמר בנימה של כעס אטום מעורבת עם
פליאה. "אני הגזמתי?! אתה זה שיושב וכותב כל היום, זה מוגזם,
יותר מידי למען האמת. מה הבעיות שלך?" היא כמעט שצעקה .  "ואם
אני אומר לך את הבעיות שלי את באמת חושבת שזה יעזור" הוא אמר,
למרות שהחל לחשוב כי היא, אולי רק היא יכולה לעזור לו, להבין
אותו. "אולי... אם הייתי יודעת מה הבעיה!". "למה את נדבקת
דווקא אליי?" הוא שאל אותה, כדאי להשתחרר מלאן שהובילה אותם
השיחה. "שאלה טובה... אם זה מה שאתה רוצה, אני לא אדבר איתך,
ביי..."  היא צעקה עליו ויצא מהכיתה עם מבט זועף אולי אפילו
מעט מאוכזב.
עוד יום נגמר, ומשום מה ברוך לא הצליח להתרכז בשום דבר חוץ
מבשיחה שלו עם יערה, אם כך יכל לקרוא למה שהיה. הוא היה מרוכז
במחשבה שאולי היא היחידה שתוכל לסדר לו את הבלגן בראש, שיוכל
להפסיק להעלים עין ולחיות עם הרגשות שלו, בצורה מסודרת, אולי
אפילו נורמלית. אך כרגיל, הדחיק את הכל, העלים עין, שם את
המחשבות בצד וחזר להתרכז בלימודים, כי הרי אם לא יהיה מרוכז
בלימודים יהיה מרוכז בהוריו, מה שיחזיר אותו חזרה לזיכרונות
שניסה כל השנים להדחיק.
השבוע המשיך וזרזיפי מחשבות על יערה עלו והושקטו. למרות הכל
נראה שיש טיפת שינוי. משהו מחלחל בברוך, לא כל כך ברור, ומשנה
אותו, לאט לאט.
"אוקיי ברוך, נראה לי שהתחלנו ברגל שמאל. לא התכוונתי שככה זה
יהיה, אם אתה מבין אותי". ברוך, לא ידע מה לעשות. פעם ראשונה
שבאמת מישהו מעוניין לדבר איתו. זה היה קשה לחשוב שאתה איך
שהוא משפיע על מישהו, מבלי לעשות כלום. אבל הוא החליט שמאוחר
מידיי מצד מישהו לפנות אליו, אולי כבר התרגל למצב ולא רצה
לשנותו ואולי פחד שהשינוי לא יביא תועלת ורק יפגע בכולם. "את
ממשיכה, האא... לא תרדי ממני" הוא אמר לה, מנסה להשאיר את
הדברים ביניהם בדיוק כפי שהיו. "כן, אני רוצה להכיר אותך קצת
יותר טוב" היא חייכה אליו חיוך עקום במקצת. "זה אני, אין הרבה
בפנים לראות" הוא שיקר. ברוך בחיים לא סיפר לאף אדם איך הוא
מרגיש, וגם מעצמו מנע את הידיעה של הבנת רגשותיו. "טוב, אני לא
ארדוף אחרייך. אם בא לך לדבר, אתה יודע איפה אני, בערך..." היא
אמרה ממשיכה לחייך את אותו חיוך מוזר. "תודה אבל לא תודה" הוא
אמר והחזיר מבט זעוף אליה.
אותו השבוע עבר כרגיל, כי הרי ברוך הצליח להתעלם ממה שחשב, כמו
תמיד. יערה, שהייתה מסוקרנת מאוד מהגישה החסומה לאישיותו של
ברוך ראתה אותו כמעיין מטרה, שקשה להגיע אליה, אך עדיין האמינה
כי היא איך שהוא תשבור את חומות השתיקה שבנה ברוך מסביבו. לכן,
הדבר הראשון שעשתה יערה היה לבקש מהמורה לעבור ליד ברוך.
"המורה, יש לי בקשה קטנה" יערה אמרה למורה במעיין גישה
ילדותית. "והכיצד אוכל לעזור לך" שאלה אותה המורה. " אוקי, אני
לא ממש רואה טוב מאיפה שאני יושבת, וגם קצת קשה לי עם החומר,
אז רציתי לדעת אם אני אוכל לעבור ליד ברוך. הוא נראה לי מאוד
רציני ואחד שלא ידבר איתי בשיעור וזה יעזור לי מאוד" היא
שיקרה. היא למעשה הייתה תלמידה ממוצעת וכעת ציוניה היו למעט
גבוהים יותר ומאיפה שישבה לא יכלה לראות טוב יותר, אך עדיין
המטרה מקדשת את האמצעים. "שום בעיה יערה, ואם יש לך עוד בעיה
ואף הקטנה ביותר, את מוזמנת לפנות עליה". מי שראה את יערה
מאותו רגע ואילך יכל להבחין בחיוך הרחב הנפרס על פניה.
ביום שלמחרת יערה הגיע לכיתה באיחור קל וכבר ראתה שהמקום ליד
ברוך התפנה.
"למה את יושבת ליידי" לחש לה ברוך, כשקול החבטה של ספריה
בשולחן נשמע. "כי כאן יותר נוח לי!" היא אמרה לו בטון חצוף
אולי מעט ציני. "את רואה משהו מהלוח?" הוא שאל, מנסה להוכיח את
ההפך מדבריה. "לא, בדיוק בגלל זה נוח לי" היא צחקקה". "אוקי,
רק תהיי בשקט, אני מנסה להקשיב" הוא אמר לה והביט חזרה אל
המורה. "אז מה שלומך?" היא שאלה, מתעלמת מבקשתו. "יערה, לא רק
שנכנסת באיחור, את גם מדברת!? צאי מהכיתה להירגע בבקשה" צעק
עליה המורה.
היא לקחה את דבריה, הכניסה אותם לתיק, יצאה במבט זעוף מהכיתה
וטרקה את הדלת.