אצל דליה תוך 15 דקות אני בחוץ.
זה כמו ללכת לרשת קו אופ או לרדת למכולת של יוסקה מתחת לבית.
אבל אח של דליה התאבד השבוע. קבלן. היה לחוץ על כסף. ומה לעשות
שהקיץ לא פוסח על אירועים טראגיים? הצמיחה מתגברת והצורך
להיפטר הופך דחוף מיום ליום. אז חברה, היחידה אולי שלא העברתי
לדליה, נתנה לי ת'טלפון שלה. "ואלי" בבני ברק.
שבוע מראש קבעתי את התור. כאילו מינימום עם ראש הממשלה אני
נפגשת. לקח לי חצי שעה למצוא את הרחוב, כי אני לא יודעת אם
גברים חרדים עונים לנשים או לא, וזה מי היה ברחוב כשחיפשתי,
בערך בשלוש. שמתי תו חניה, כי השביתה נגמרה, ונכנסתי. קליניקה
כמו של רופא פנימי, עם וילון מתכתי והכל לבן מסנוור. בית חולים
ממש, סטרילי כזה, עם מגבות נקיות שמחליפים אחרי כל אחת.
ואלי בקושי יודעת עברית, מה שצריך - חם, קר, כואב, אדום. זה
מספיק בשביל הביזנס. כשאני נכנסת, מישהי אחרת עושה פדיקור לפאה
נוכרית עם שמלה בקצה. בבני ברק הולך להם טוב בעסקים האלה. לפני
השידוך כמובן. אחרי - שאלוהים יעזור לגברים שלהן.
ואלי מובילה אותי מאחורי הוילון, ומצפה את המיטה בסדין נייר.
"חדש" היא אומרת לי. תמיד כשאומרים לי משהו כשלא ממש חייבים,
זה מתחיל להראות לי חשוד. אני כבר מדמיינת את מאות הנשים ששכבו
על הסדין הזה עם הזיעה וכל הבלגאן, ונהיה לי מסריח, למרות שיש
ריח מזויף של פרחים מאיזה עיגול פלסטיק.
ואלי לבושה סינר מכופתר, כזה ששמים אחרי שלומדים ארבע שנים
רפואה, אבל בלי. בוחנת לי את האיברים כמו מנתחת. במשך אולי שתי
דקות שלמות היא נמרחת לי על הרגלים בקרבה של חומוס על פיתה.
בסוף היא מרימה את העיניים אלי ומוציאה אנחת רחמים שאומרת "לא
ראיתי דבר כזה בחיים שלי! יש לך יער טרופי על הרגליים!" אחר כך
היא שמה מוסיקה שקטה מאיזה מקום שהוא בטח לא פה, רוחצת ידיים
והשעווה כבר מבעבעת בתוך הסיר שליד המיטה. היא מורידה את האש,
לוקחת סכין קצבים קהה ומסתכלת לי על השוק. "פה לא", אני אומרת
לה, "עד הברך אני עושה עם המכונה". "שערות קצר, בפנים העור",
היא עושה פרצוף של מודאגת. "אני יודעת, זה המכונה". חושבת לשחק
לי על המצפון בגלל שאני עושה אצלה רק חצי רגל. לכי תסבירי לה
שמכונת המריטה הזאת מצילה אותי. כמו אז כששחר שאל אם אני באה
לים, וישר אמרתי כן, כדי לא להישמע כבדה, והיה שבת, ואיך לים
כמו שהרגלים שלי נראות? הוצאתי את המכונה, שאגתי שמע ישראל,
ובצרחות הורדתי עד למעלה. את בית השחי עשיתי עם סכין. הבעיה עם
גילוח, שהשערות גדלות חזק, קשה ומביאות ילדים. באיזשהו שלב הן
בעובי של חוט ברזל, דוקרות, ומכל שורש יוצאות שלוש. בקיצור -
את הגילוח אני משאירה לכיבוי שריפות פתאומיות, לא תוכנית חומש.
השעווה מדללת ומחלישה את השורשים, ואולי גם זו סתם אשליה לצורך
הצדקת הסבל. בכל מקרה שחר היה מבסוט, חלאס.
ואלי מורחת פס דק לאורך הירך. שככה יהיה לי טוב! בעובי כזה של
פסים היא מתכוונת לעשות לי את כל הרגלים? עד מחר אני לא יוצאת
מפה! כל נגלה היא מוציאה ברצועת בד-נייר אחרת. לא חבל? ובלי
קשר - כשהרצועה משומשת, זה פחות כואב. לא יודעת למה. אני נשענת
לאחור בהכנעה.
אחרי כל שליפה הירכיים שלי מדלדלות לכל הכיוונים. לא לימדו
אותה להחזיק? אח! דליה! איפה את דליה? בואי תחזיקי לי את
הירך!
בינתיים הפדיקור מעבר לוילון הסתיים והקולגה נכנסת מובטלת.
עומדת ומסתכלת לי על הרגליים. אם היו משלמים לי לא הייתי
מסתכלת על מישהי שמורידים לה שערות. גם לגברים יש קטע כזה, הם
לא רוצים לראות או לדעת איך הולך הסיפור הזה, רק שיהיה חלק.
אחרי שבוע בערך היא אומרת לי להסתובב על הבטן ואני כל הזמן עם
הראש אחורה, רוצה לראות מה היא עושה לי שם. השעווה רותחת,
במיוחד אחרי הורדה אחת, כשעל העור אין כמעט שערות ואז הוא חשוף
לגמרי. אני אומרת לואלי "חם" והיא עושה פו על הסכין ומסובבת
אותו כדי שהאויר יקרר והשעווה לא תנזל. זה לא עוזר, אבל על
כוונות אצלי מקבלים 50% מהניקוד.
אחר כך אני מסתובבת שוב על הגב. עלינו לשלב הגמר: המפשעה.
האינטימיות עם קוסמטיקאית וגניקולוג לא באה בתהליך. פתאום ואלי
מתכופפת והראש שלה עומד לי על המשולש. היא מזיזה את התחתונים
מקו הביקיני ואומרת לי להחזיק. הידיים שלה נוגעות בי כמו
שלגרוסמן לא נתתי, לפחות בהתחלה. אני שוב מוותרת ונשכבת לאחור.
מסתכלת למעלה ונזכרת בבדיחה על הפולניה שבאמצע הסקס אומרת
"בז', צריך לצבוע את התקרה בבז'"... מדמיינת את גרוסמן מנשק לי
את כפות הרגלים, עולה לשוקיים, ירכיים. השלב הזה הוא קריטי. מה
שאני עושה פה עכשיו, זה פשוט יצירת תנאים אופטימליים ברגע
ההכרעה לטובת קבלת ההחלטה הנכונה. זה הכל.
אחרי שהיא סיימה לקרוע לי ת'צורה וכל העור שלי אדום כמו גמבה,
ואלי שוב שוטפת ידיים. כשהיא חוזרת היא סוקרת לי ת'רגלים כמו
אספנית בולים שמחפשת פגמים בשוליים. אז היא מוציאה את הפינצטה,
וכשכל העור כבר בוער, היא מתחילה להוציא שערה שערה, את אלה
ששרדו את הלבה של מקודם. תאמינו לי, שלוש פעמים מפשעה שווה את
הכאבים של הפינצטה! באיזשהו שלב אני אומרת לה "תודה, זה מספיק"
והיא עפה אחורה, מחטאת בצמר גפן טבול בספירט, מפנקת בקרם גוף
קר ויוצאת. אני מתלבשת ונותנת לה כסף. היא מביאה לי קבלה ואני
עוברת מהמזגן המקפיא לרחוב הלח. למרות שאני לא צריכה לשעוט
למקלחת, כי די נעים שם למטה, אני מבטיחה לעצמי שזו הפעם
האחרונה שאני בוגדת בדליה.

את דליה מצאתי על עץ בכיכר אורדע. תלשתי את מספר הטלפון. אימא
שלי בדיוק ניסתה אצל מישהי, גם מאיזה עץ, שכמעט הוציאה לה
ת'ורידים מהמקום. היא אמרה לי להזהר ושאם אני רואה שלא הולך,
להפסיק באמצע, לשלם וללכת. אם יהיה טוב - גם היא תבוא. לפני
דליה, אימא שלי היתה אצל אחת אחרת כמה שנים. היה לה חדר בקומת
מרתף והיא נראתה כמו מכשפה, עם ציפורניים ושיניים, ובלונדינית
- לפי הספר. היא היתה עובדת עם שעווה קרה, כמו שהיו עושים פעם
עם סוכר. החומר מתקשה ואז מוציאים אותו כמו שהוא. אחר כך היא
היתה מכניסה את השעווה עם השערות שוב לאותו סיר, זה היה מגעיל
בטירוף. את זה אני יודעת להגיד, אחרי ששלחתי אליה חברה שצעקה
עלי למחרת בביה"ס איך הבאתי אותה לזאת שמורידה עם השעווה עצמה.
עד אז לא ידעתי שמורידים עם בד. והיה שם ריח של שרוף כל הזמן.
אבל היא הראשונה שלי, ויש לה מקום השמור לראשונים, לא ברור
למה. במיוחד הפעם הראשונה, בכיתה ח', שאימא לקחה אותי, ואחרי
שלמדתי עוד שלב בכאב הנדרש כדי להיות אשה נחשקת, אימא אמרה לי
שכשאסיים היא תקנה לי מה שאני רוצה, מחווה שהיתה שמורה עד אז
ליציאה מרופא השיניים בלבד.
בקיצור - היא סגרה ואימא שלי ואני נתקענו.
אז היה אחלה, ואימא באה, וגם כל החברות שלי. בתקופת הצבא אפילו
החבר היה מגיע, לא להוריד שערות כמובן. מסעות כומתה, ריצות
מטורפות והתקלויות, אבל יש שני דברים שגברים לא יכולים לעמוד
בהם - לידה והורדת שערות. אלוהים ידע מה הוא עושה. בקיצור, הוא
היה יושב אצל דליה בסלון ורואה טלוויזיה, כי כשסוף סוף
החיזבאללה החליטו לשחרר אותו לשבת, לא זזנו אחד מהתחת של
השניה. היינו נפגשים בשישי צהריים ברכבת וישר נוסעים לדליה,
אחר כך אפשר היה להמשיך לחיות.
אף פעם לא ידעתי באיזה אות לרשום את דליה בספר טלפונים,
"רגליים" או "דליה", בכל זאת בן אדם, אבל למצוא יותר קל לפי
ההקשר, וחוצמזה, לא רק רגלים אני עושה אצלה. בסוף שמתי אותה
בשתי אותיות. בד' כתבתי 'דליה רגליים' ובר' 'רגליים - דליה'.
שיהיה.
אני מתקשרת לדליה בבוקר, וקובעת להמשך היום. אף פעם היא לא
תגיד שלא נוח. אני, כי אני יודעת שלפעמים לא נוח לבן אדם,
שואלת אותה מתי טוב לה. אבל היא תקבל אותי גם מאוחר בלילה,
ופעם אחת במקרה חירום, יצאתי שבת קצרה והיתה לי כבר פרווה, אז
הגעתי במוצ"ש. היא מעדיפה כשהילדים לא בבית, אבל לא תמיד זה
מסתדר. על הדלת בבית של דליה כתוב "זהירות כלב" למרות שבכלל
אין להם כלב בבית, ואחרי שמצלצלים ולא שומעים נביחות, אפשר
לעלות על זה מיד. כולן מגיעות אליה אדומות ומתנשפות אחרי שלוש
קומות ברגל. לפעמים בתור מדברות, על כמה חם, או מאיפה אנחנו
אולי מכירות. אצל דליה אין מיטה. אני נכנסת למטבח והיא שולפת
כיסא משולחן האוכל ושמה עליו מגבת. פעם היא היתה משתמשת בבד -
קורעת סדינים ישנים לחתיכות, מרתיחה - שתצא השעווה - מכבסת,
מייבשת, וליד המטבח היו לה חבלי כביסה והיא היתה שולפת את
רצועות הבד מהחלון, ישר מהייבוש. ים עבודה. מאז שיצאו רצועות
בד למכירה, היא משתמשת בהן וזורקת. יש לה קרש חיתוך מעץ סדוק,
עליו היא שמה את השעווה שהיא מחממת בתוך קופסאות שימורים של
מלפפונים חמוצים במלח. מכניסה את הקופסא למיקרו עם צלחת אורז.
את האורז נותנת לילדים ומתחילה לעבוד לי על הרגליים. לפעמים
היא מדברת, אבל היא לא נודניקית, מספרת לי על ניסיונות חדשים
לבישולים, נותנת לטעום, והיא אולי האשה היחידה שאני פוגשת
בגילה, שלא שואלת אותי מתי אני חושבת להתחתן, בגילי. לפעמים
היא אומרת לי "בדיוק נעמה היתה, לפני שבוע רוית באה", מדווחת
על חברות שלי שהיו אצלה. כשהייתי ברוגז עם רוית, ידעתי מה קורה
איתה רק דרך דליה.
אני עומדת, שמה רגל אחת על הכיסא. דליה מורחת המון שעווה יחד,
פסים עבים, ומוציאה הכל - אוטוסטרדה, תק תק תק תק במהירות.
לפעמים, אחרי שהיא מורחת לי את כל הרגל, פתאום הכרוב שיש לה על
האש עושה ריח של שרוף, והיא מתנצלת והשעווה נשארת עלי עד
שהכרוב מתהפך. דליה גומרת רגל אחת, צ'יק צ'ק עוד רגל, ומעבירה
את המגבת של הבישולים לכתף השניה. היא קולטת את הבאסה שלי
בעיניים תמיד בסוף הרגל הראשונה, כשאת חושבת שנגמר, פיניטו,
קפוט, ואז פתאום יש עוד רגל שלמה שבכלל לא זכרת שהיא מחוברת לך
לגוף בצד השני. אחר כך אני מסתובבת ומחזיקה במקרר. בקיץ היא
שמה מאוורר כדי שלא נמות מחום. וגם החלון פתוח, וממול יש שכנים
שאם היא לא דופקת להם צעקה, הם חושבים שזאת הופעה בחינם.
דליה אומרת לי "תחזיקי פה, תחזיקי שם" כדי לתת קונטרה, ואחרי
כל מכה, שמה את היד על המקום, כדי להרגיע. אם אני באה כשהילדים
בבית, הם מתרוצצים במטבח ומבקשים אורז, פטל, פיתה עם שוקולד.
היא צועקת "דווקא עכשיו?" (גם כשהיא כועסת עליהם היא מחייכת).
וזה לא כל כך דווקא, כי בימי שישי במשך שעות יש תור והמטבח
מחוץ לתחום לכל דיירי הבית. תקופה של חצי שנה לימדתי את הבן
שלה מתמטיקה לבגרות. ראיתי את הילדים שלה משילים שיני חלב,
מתגייסים, משתחררים. כשנולדה לה בת (אחרי ארבעה בנים), היא
אמרה לי "זהו. מזל שבאה עכשיו, סיימתי את הסרייה שלי". בחגים
וימי הולדת, אמא שלי מביאה לילדים שלה ממתקים. אני משאירה לה
שנה טובה בדואר בראש השנה. אם אני באה בערב, בעלה בבית, ואז
היא מזכירה לו לא לעבור במטבח, ואם הוא צריך משהו בדיוק אז,
הוא קורא לה והיא מביאה. בדרך כלל כשאני אצלה, היא עושה שלושה
דברים במקביל - מורידה שערות, מבשלת, עונה לטלפונים, והיא אף
פעם לא מתלוננת. "העיקר שיחזרו בשלום", היא אומרת לי על
הילדים, גם אם הם הולכים למכולת.
מה שנשאר - נשאר. תמיד יש כאלה שלא יוצאות, קטנות מדי, בתוך
העור, לא חסר תירוצים. אבל הרוב יורד, וזה העיקר. דליה גם
מוציאה לי מהצד השני של הברך, למרות שזה לא כלול בדיל של חצי
רגל, אבל מאחורי הברך אני לא מסוגלת להגיע עם המכונה. עור רך
עם הרבה עצבים, אמרו לי פעם, אז היא מורידה, בלי חשבון.
בסוף היא נותנת לי מגבת עם מים קרים ואני עוברת על כל הדביק
שנתפס לרגלים, שאף פעם לא יורד לגמרי. קצת מבאס בגלל החזרה
הביתה ברגל, כי מתחת לבית של דליה אין סיכוי למצוא חניה, אבל
שטויות, ישר למקלחת.
כשאין לדליה עודף, אחד הילדים שלה יורד איתי, אני פורטת את
הכסף במכולת והוא מחזיר לאימא שלו, אחרי שאני משביעה אותו שלא
יקנה לעצמו משהו בדרך. כשאין לי מזומנים היא אומרת לי "בפעם
הבאה". לא משנה כמה פעמים היא תכתוב מה אני חייבת לה במחברת
שלה, תמיד היא תצעק לי "חכי, תסתכלי שאני רושמת" כשאני כבר
מאחורי הדלת.