לא רוצה לשנוא אבל זה מה שאני חשה
מתעבת את הפנים המושלמות שלפני רגעים אחדים כל כך משכו אותי
נחרדת למראה הגוף המדהים שלא יכול להיות יותר יפה
נבהלת כשמביטות בי שוב אותן עיניים נוראות
בצבע חום נפלא שאין כמוהו בעולם, הצורב בתוכי בכאב
שונאת לשמוע את הקול הצלול, המנחם, שמסלק כל פגע
לא יכולה לסבול את המבט המתחנן, המבקש וסתם בוהה לחלל הריק
רוצה לסלק מחלומותיי את הדמות המפורטת שאין בה ולו פגם אחד
כואבת את הידיים העדינות, שפעם ליטפו במתיקות שאין לה קץ.

שונאת אותך כל כך, שונאת על שאהבתי, שונאת את הרגשות שעדיין
חבויים בי במקום אפל.
שונאת את המגע שלך והפתיחות, שונאת לשמוע אותך, שונאת לעמוד
לידך ולהרגיש שאת במקום אחר.
שונאת את השקט אחרי שהלכת, שונאת שניסיתי להבין אותך, שונאת
שכתבתי שירי נחמה, שונאת שכאבתי כשלך היה רע.
שונאת שכל תפילה מזכירה לי אותך, שונאת שאין לי בלילות מנוחה,
שונאת שכולם כל הזמן שואלים עלייך, שונאת שעכשיו אני שוב
בוכה.
שונאת את העיניים היפות שלך שמביטות עמוק לתוכי, שונאת את
התוכחה, שונאת את התשוקה והספקות.
שונאת את מה שחשתי, את מה שהיה, את מה שעכשיו בי ומה שיבוא.
שונאת שאת צודקת, שונאת שאת מטיפה, שונאת את ההתנשאות שלך רק
כי את יותר גדולה.
שונאת שאת עולה על כסא כדי לכבות את האור, שונאת את היופי שלך,
שונאת את הכל!
שונאת אותך, שונאת אותי, שונאת שאני בלעדייך.
אך יותר מהכל שונאת את השתיקה שלי שתימשך לנצח, גם אחרייך.