אני מרגישה די מיותרת.
אני לא יודעת אם שווה להמשיך ככה...
בחיים לא חשבתי שאני אומר את זה.
אני מכירה אנשים שהיו במצב שלי, אפילו יותר גרוע.
אף פעם לא נתתי להם לוותר.
איך זה שאת עצמי אני לא מצליחה לחזק?
למה לעצמי אין לי עצות?
אני כזאת מיותרת. לא קשורה לכלום.
לא נראה לי שיש מישהו שבאמת אוהב אותי.
אני מתכוונת לאהבה אמיתית, ממש גדולה.
מישהו שיהיה מוכן לעשות בשבילי הכל. מישהו שחי בשבילי.
היו אנשים שאהבתי ככה, אז אני יודעת שזה קיים.
אולי זה קיים רק אצלי.
האמת, זה לא יפתיע אותי... יש הרבה דברים שקיימים רק אצלי.
משיחות עם אנשים בזמן האחרון, גיליתי שאני לא ממש נורמלית.
יש לי רצונות שלאף אחד אחר אין. מצד שני, כשנתנו לי את מה
שרציתי, נרתעתי.
מה הולך איתי?
זה כאילו שאני לא נותנת לעצמי להיות מאושרת.
וזה לא הוא שהרס הכל, זאת הייתי אני.
אני המטומטמת, ואל תגידו שלא.
אני כל כך מטומטמת...
לפני שבוע הייתי בפסגה. חשבתי שיש לי הכל.
הרגשתי אהבה. סוף סוף. זה היה כל כך חסר לי...
היו לי את החברות שלי, היה לי אותו, היו לי ידידים שאני אוהבת
הכי בעולם, וגם עם המשפחה איכשהו הסתדרתי. חייכתי לאנשים
ששונאים אותי, ושגרמו לי לשנוא אותם. ופתאום הכל היה בסדר. אף
אחד כבר לא שנא אותי. ואני לא שנאתי אף אחד. כנראה שחיוך יכול
לפתור הרבה בעיות...
אבל אני כבר לא יכולה לחייך. לא באמת לפחות... אני רק בוכה כל
היום, ונמאס לי לבכות.
אני לא רוצה שיראו אותי. טוב לי שאף אחד לא שם לב.
אני מיותרת. ואני אומרת את זה שוב, כי זה נכון. אני תקועה, אני
הורסת לאנשים את מצב הרוח, את הרצונות, את השמחה, את החיים...
נמאס לי שעושים לי רע, ונמאס לי שאני עושה רע.
אני לא רוצה להרגיש ככה יותר...
אני יודעת מה יוכל לעזור לי. אבל אני גם יודעת שזה לא טוב...
ויש הרבה אנשים שיכעסו עליי אם אני אעשה את זה שוב... אבל אני
רוצה להרגיש את הכאב הזה כל כך!!!
אפילו את זה אני כבר לא עושה יותר... אין לי דרך לעזור לעצמי.
גם לאחרים אין איך לעזור לי.
אני מצטערת. באמת. סליחה. אני אוהבת אתכם, ואני חושבת שבגלל זה
אני צריכה לוותר עליכם.
אני מקווה שלא תכעסו עליי... אני יודעת שאתם כבר כועסים, בכל
אחד יש את השנאה ואת הכעס הזה אליי. אני מקווה שהפעם אני אצליח
לעשות משהו נכון.
אני חייבת להתרחק.