הוא ישב לו בצד הדרך, מתבונן בקהל האנשים שמסביב. בין כולם הוא
שם לב פתאום לדמות קטנה, היא טיילה בין האנשים, נראית אבודה
ובודדה, בידה היא החזיקה בובת פרווה מרופטת.
הוא מצא את עצמו בוהה בה, מנסה להבין למה היא כל כך בודדה. היא
הייתה מיוחדת, את זה הוא כמעט מיד ידע.
היא הסתכלה על האנשים במבט מתחנן. הם התעלמו ממנה והמשיכו
לצעוד, לפעמים אפילו דורכים עליה. היא נעצרה והשפילה מבט.
בידיה רעדה בובת הפרווה ודמעה בודדה נפלה על האדמה עליה עמדה.
כשהרימה מבט ראתה אותו מתבונן בה.
ניצוץ הופיע בעיניה והיא החלה להתקדם לכיוונו בצעדים קטנים.
הוא נעמד בהפתעה, מנסה להבין את מה שקורה: האם חולם הוא או שזו
המציאות?
והנה היא כבר עומדת מולו, קטנה כל כך, עם מבט מתחנן.
כל מה שעבר לו בראש היה רצון עז לחבק אותה. לגרום לה להרגיש
בטוחה, לשמור עליה, שתהפוך להיות שלו כמו שהוא כבר שלה.
הוא הושיט את ידו כדי לגעת בפניה, ציפיה נצנצה בעיניה.
אבל כל מה שהוא הרגיש היה קור הזכוכית שעמדה ביניהם.
אנקת כאב נפלטה מבין שפתיו.
היא הסתכלה עליו במבט מלא אכזבה, השפילה מבט והתחילה להתרחק.
הוא דפק על קיר הזכוכית בחוזקה, מנסה לשבור אותו לרסיסים כדי
לרדוף אחריה ולתפוס אותה. מכה אחר מכה, הקיר נשאר עומד ואז
בפתאומיות התחיל להיסדק לאט לאט.
מכה אחרונה והזכוכית מתפוצצת לרסיסים קטנים שמתפזרים בכל
מקום.
חופשי. חופשי לחבק אותה.
הוא הסתכל למקום בו ראה אותה. אבל היא כבר לא הייתה שם, היא
נעלמה לתוך ההמון.
הוא השפיל ראשו, מבטו נופל על בובת פרווה מרופטת ששכבה על
האדמה. הוא הרים אותה וקירב ללבו, וכך בצעדים קטנים קטנים הוא
יצא לחפש...
אותה