רגש ממסטל, האם הוא יחזור שנית?!
רגש ההתאהבות, ההרגשה של "להיות כל הזמן עם" ו"אי אפשר בלי",
המחשבות, הדכאונות, האושר, החיוכים, הפנטזיות החלומות,
הצחוק... איך אפשר לשכוח את הצחוק! הפיצול , הכאב, המוות,
החיים - בחיים לא הרגשתי ככה, כל כך חיה...
מדהים, פשוט מדהים איך אדם אחר יכול לגרום לך להרגיש, להרגיש
כאילו הוא העולם, הוא החיים ואין אחר מלבדו, להרגיש שאם אין
אותו אז גם אתה לא קיים, זה הרגש הכי כואב והכי אמיתי שקיים
-אם לא מרגישים אותו לא ממצאים את החיים... משפט נדוש "כגודל
הציפיות כגודל האכזבות" אבל נכון, "אי אפשר איתו ואי אפשר
בלעדיו..."
האם זה אמיתי?! "חולה אהבה" - האם יש מחלה כזאת?! כן, יש!!!
ואני היא ההוכחה! עכשיו אחרי שנים שהרגש כבר הלך, כמעט כאילו
לא היה, אני מרגישה כל כך ריקנית. הפחד שהרגש לא יחזור עם כל
הכאב שבדבר...
מדליקה סיגריה, מדליקה עוד אחת, חושבת שאני יכולה להפסיק - בטח
שאני יכולה להפסיק!!! מתי שאני רוצה! פשוט לא בא לי... אבל זאת
האמת?! כבר לא נראה לי. השקרים, האשליות, הפחד - הפחד שזה לא
יחזור שוב, הפחד להפתח שוב, והפחד להפגע שוב... הייאוש,
התסכול. לא ממצה את עצמך אבל מרגישה שממצים אותך! (כן, פשוט
כך...)
מי אני?! לאן נעלמתי? מה אני?! השעמום... אף אחד לא מספיק טוב,
אף אחד לא כמו שהיא הייתה, אבל גם היא לא הייתה - היא הייתה
סתם פנטזיה, התמימות, הקטנוניות, הבגרות, הכל כל כך סותר...
חוסר הבטחון ומצד שני הבטחון (!), האגואיסטיות, האדיבות, נמאס,
פשוט נמאס... האובססיההה... איך אפשר לשכוח את האובססיה שהרסה
הכל, הכל יכל להיות כל כך טוב בלעדיה, היא פשוט כל כך עוצמתית
שהיא העצימה את הרגשות, כל כך הרבה רגשות, כל כך הרבה מחשבות,
כל כך הרבה בגוף כל כך קטן, איך אדם אחד יכול להרגיש כל כך
הרבה, לפעמים נדמה כאילו אני היחידה, כאילו אף אחד לא מבין אבל
במשך הזמן נראה כאילו רבים מאיתנו סובלים מאותה הבעיה בדרך זו
או אחרת - כל כך הרבה על כל כך קצת, והמשפט הזה שמחלחל לי
באוזניים, המשפט הנכון, הכתובת על הקיר "מה שהורס אותי זה מה
שמזין אותי". וואלה, מה שהורס אותי זה באמת מה שמזין אותי, אי
אפשר לתאר את זה בצורה טובה יותר - האהבה היא הורסת אם היא לא
הדדית והיא הכי מזינה, ואם היא לא קיימת לא מרגישים את החיים
עצמם, האושר - רגע אחד הכי מאושרת ובשני הכי כואבת מהקצה אל
הקצה... סיגריות, סמים, אוכל - מזין והורס... אובססיה - עצם
היותה אובססיה היא מזינה, עצם היותה אובססיה היא גם הורסת...
לקרוא את מה שאני כותבת ולא להבין כלום, מרגיש כאילו זה סתם
מילים, סתם משפטים, סתם זיוני שכל, אפילו לא מנוסח יפה, נכתב
בלהט הרגע, אבל יש כל כך הרבה מאחורי זה כי רבים יזדהו עם מה
שכתוב... רבים מחפשים את עצמם בדיוק כמוני, רבים התייאשו
וצריכים מישהו שיעזור להם לצאת מהמים וללמוד לשחות כדי שלא
יטבעו, אבל בעצם, אם הם כבר גילו או לא, בסופו של דבר לומדים
לשחות לבד.
אז יושבים, חושבים, מנסים, מתייאשים, מבטיחים הבטחות, לא
מקיימים, משלים, משקרים, הורסים והורסים והורסים... מחר יהיה
יותר טוב, מחר אני לא אחזור על אותה הטעות, אני אדם שפוי, אני
אדם חכם, יצירתי, מוכשר, רגיש, יש לי הרבה ויש בי הרבה - אז
למה בכל זאת זה רק לאותה השנייה ואז שוב מסתכלים על מה שאין?
אז שוב אין כח להתמודד, יש רצון ואין כח - למה עכשיו אני לא
אובססיבית?! אובססיבית לעשות טוב לעצמי, להפסיק להרוס את עצמי,
להפסיק להרוס כל דבר, והמזוכיסטיות... מה, לא הגיוני שזה
משעמום! ואפילו אם כן, יש כל כך הרבה דברים לעשות, אז מה - אני
מחפשת משהו שיטריף אותי רגשית כדי לדעת שעוד אי שם נשארו בי
רגשות ושאני לא אטומה... אני לא אטומה!!! צאי מהסרט, פשוט
לא!!! להשיג מה שאני רוצה ולהרוס אחרי דקה, ההדדיות שפשוט
נמחקת, הטיפולים, הכדורים וכלום לא עוזר, לאט לאט אני מתחזקת
אך לאט לאט גם פחות מרגישה - עצוב... רוצה להרגיש ולהיות חזקה,
רוצה פחות תלות ולהיות מאושרת - אני לא בן אדם רע, מגיע לי
להיות מאושרת, איך? איפה האושר? לפעמים רוצה לחזור להיות ילדה
קטנה ותמימה שהדבר שהיא עצובה ממנו זה כי היא לא קיבלה הפתעה
ולא להיות הבחורה שעוד מעט בת 20 ומתנהגת כמו ילדה קטנה והדבר
היחידי שהיא רוצה זה מישהו לתת לו את ההפתעה שלה... נשמע קצת
סוטה אבל זאת לא הייתה הכוונה...
להיות מגניבה. להיות קלה - אני מגניבה וקלה - זאת אני! ומצד
שני ממש לא, רוצה לעשות רישיון על אופנוע ומצד שני מפחדת,
זורמת עם אנשים ומצד שני ביישנית, חסרת עמוד שדרה - אבל נותנת
לאנשים אחרים בית... עושה הכל בשביל כולם וכלום בשביל עצמה -
אבל אגואיסטית... רוצה לשנות הכל רוצה שיהיה טוב יותר, קונה,
משפרת, לפעמים משקיעה ואולי קצת מתאפרת, חמודה, מקסימה, טובה -
אבל כמו בנערה בהפרעה - "משנה את התפאורה ולא את המצב המחורבן"
(באנגלית זה נשמע הרבה יותר טוב...). כן, כן, כזאת אני, "נערה
בהפרעה", כל כך מזדהה עם כל כך הרבה - ממש חיה בסרט.
רוצה לדעת ורוצה להרגיש הכל מהכל ומצד שני אין כח לכלום. כל
היום יושבת, חושבת ולא עושה כלום. כל כך הרבה חוכמה וכל כך
הרבה טיפשות בו זמנית - פשוט כישרון מבוזבז...