זה כבר לילה חמישי שאני חולמת אותו דבר, נראה לי שאני צריכה
לבדוק את זה. התקשרתי לנירית.
"ברור מותק, את בלחץ וזה מה שקורה. אולי כדאי שתתחילי לעשות
יוגה. אני אלמד אותך".
"אני לא רוצה לעשות יוגה, אני רוצה לדעת מה זה אומר".
"תראי מאמי זה שאת בלחץ את יודעת..."
"כן. אבל זה לא יכול לקרות באמת?"
"מה פתאום?! את כנראה באמת בלחץ נשמה, את רוצה לבוא אלי קצת?
אני אכין לך משהו טוב להירגע".
"לא, לא זה בסדר, אני אסתדר." היא עוד תביא לי חשיש זאתי.
"איך שאת רוצה חומד."
"את חושבת שהחלום הזה אומר שאני בחיים לא אתחתן?"
"לא. זה אומר שאת צריכה להתמודד עם הפחדים שלך."

ברור שאני צריכה להתמודד עם הפחדים שלי. כולם אומרים את זה, זה
משפט כזה שאנשים נהנים להגיד, במיוחד כשהם מאושרים.
אני בכלל לא מאושרת. עוד שבוע וארבעה ימים יש לי מבחן גדול של
סיום קורס סוציולוגיה.
הבעיה היא שגם בלי המבחן הזה החיים שלי הם לא בדיוק התגלמות
האושר. כבר שמונה וחצי חודשים אין לי חבר. ההורים שלי עדיין
חושבים שאני בת חמש עשרה, ואני לא אכחיש שיש בזה משהו. אמא שלי
באה לפה פעם בשבוע עם לפחות חמישה סירים מלאים אוכל. אם לא,
במקרה הטוב אני מתקיימת על מנה חמה, במקרה הרע על במבה
ושוקולד.
אולי אני צריכה לחזור לגור איתם וזהו. אני לא אצטרך לשלם שכר
דירה והם יהיו מאושרים.
שוב אני שוקעת ברחמים עצמיים.
אני חושבת שבמקום לחשוב על הדברים הטיפשיים האלה אני צריכה
להמשיך ללמוד. אולי אם אני אהיה חכמה אז תהיה לי עבודה טובה
וגם בעל חתיך, ואז נגור ביחד וגם נלך ביחד לעשות קניות בסופר
ונגדל ביחד חתול ג'ינג'י וילד.
במערכת שקיבלתי מאמא ליומולדת שמתי את הדיסק של נוער שוליים.
השירים האלה מרגיעים אותי. כשיהיה לי חבר הוא גם יצטרך לשמוע
אותם. זהו, עכשיו אני מתיישבת ללמוד.

אני שומעת קול בראש שלי.
פחדנית! בורחת ללימודים במקום לפתור את הבעיות שלך.
אני באמת רוצה לפתור את הבעיות שלי, נשבעת! רק תן לי זמן. אחרי
המבחן אני אתמודד עם הכל.
את לא תצליחי להתרכז. עכשיו או אף פעם.
הוא צודק, הראש שלי. עכשיו אני הולכת להתמודד עם הבעיות שלי,
אחרת אני לא אצליח להיות רגועה ואם אני לא אהיה רגועה אני גם
לא אלמד. מה שהכי מפריע לי עכשיו זה החלום הזה. אני חייבת
למצוא דרך לא לחלום אותו יותר.
אני חושב שאת יודעת בעצמך איך.
ראש חכם.
הייתי צריכה ללכת ללמוד רפואה.

זה צריך להיות קרוב לבית של החבר הקודם שלי, אני חושבת. אולי
ארבעה רחובות ליד.
נסעתי 160 קמ"ש בדרך עירונית, סוג של שחרור.
פאק. בלמתי מהר. כמעט דרסתי הרגע ילד עם תחפושת של יוגי-הו.
וואלה, פורים היום, כשהייתי קטנה אהבתי להתחפש.
גם עכשיו את נראית כאילו התחפשת לזונה.
הראש.
אז מה. גם לי מותר להתאפר לפעמים, ואני לא חייבת ללכת תמיד עם
טרנינג.

אני חושבת שהגעתי.
מכון לשידוכים.
נשמע מבטיח.
נכנסתי.
"בואי מותק שבי".
התיישבתי מול מזכירה צפונית עם גבות מצוירות.
לא קבעתי פגישה... אבל חשבתי אולי אפשר בכל זאת ל...
"בטח מותק בטח, אני אראה מה אני יכולה לעשות. מה השם?"
"דורון פיט..."
"חיכינו לך", היא הסתכלה עלי, "תמתיני בבקשה".
הם חיכו לי. טוב בטח זאת רק צורת דיבור כזאת.
ראיתי אותה מקלידה עם הציפורניים הבנויות שלה כמה דברים,
ממתינה לתשובה. היא שתתה משהו בצבע תכלת. חשבתי מה זה יכול
להיות.
"זהו מותק, את יכולה להיכנס עכשיו, בהצלחה".
פתחתי דלת חורקת ונכנסתי לחדר.
"שבי".
"שלום קוראים לי..."
"אני יודעת. שבי".
התיישבתי. במרכז החדר היה שולחן גדול ומאחוריו ישבה... אני
משערת שזאת הייתה אשה אבל אני דווקא חושבת שיותר נכון להגדיר
אותה כהיפופוטם מצוי.
"למה באת?"
"טוב, האמת שאני לא יודעת. הייתה לי הרגשה שאני צריכה".
"יופי. אז בואי תמלאי את הטופס הזה ואחרי זה נתקדם".
התחלתי למלא את הטופס.
"דרך אגב, אני אהליבמה".
שם מוזר. אם את כבר בקטע אני הייתי ממליצה על היפו.
"האמת שאני בכלל לא מחפשת שידוך באתי בגלל ש..."
"אני יודעת למה באת יקירתי".
היא קטעה אותי בגסות מסווית בקול מתוק כמו דבש.
התחלתי להרגיש שאולי זה לא היה רעיון כזה חכם לבוא לכאן...
"תראי, אוהל..."
"אהליבמה", היא תיקנה אותי בקול מתוק.
"כן, אז תראי, אני חושבת שאני אלך".
"אני לא חושבת ככה", היא הקלידה כמה מילים במחשב.
המזכירה עם הגבות המצוירות נכנסה, הניחה לידי ספל גדול ויצאה.
"תשתי יקירה".
זה כבר ממש לא מוצא חן בעיני. אני חייבת להסתלק מכאן. היא
מסתכלת עלי כאילו אני תה טיבטי להרזיה בטוחה.
"למה את לא שותה חמודה, זה מתקרר."
אותו דבר תכלת מהכוס של המזכירה.
על גופתי המתה אני שותה את הדבר הזה.
"מה זה?"
"משקה לבבות שבורים, משהו מעולה חבל על הזמן שלך מותק, תנסי."

אני בדרך לארץ הקודש, לידי עף פוקימון או יוגי הו, אני לא
מבדילה, והכל בצבע תכלת עם נוצצים קטנים ורודים.
כנראה שאני באמת לא צריכה ללמוד רפואה.