כשאני פותחת את הפה אני מתחילה לגמגם. יוצאים לי מילים קטועות
ואי אפשר להבין אותי, והמילים מתהפכות לי והקול נורא חלש,
אפילו אם אוזניכם נורא נקיות ויש לכם חוש שמיעה טובה לא תצליחו
להקשיב או להבין את המסר שלי, יותר נכון את הנקודה שאני מנסה
להעביר.
וכל יום שעובר אנשים מעירים לי שאני לא מדברת נכון ולאט לאט
הפה שלי שותק, שפתיי סגורות, לא נפתחות, ולכן אני כותבת, כי
נמאס לי. מי אתם, אנשים, שתגידו לי איך לדבר או איך לבטא או מה
לומר? העיקר אתם נטפלים לאנשים קטנים וצוחקים על המגרעות
שלהם.
תראו את הילדים שלכם: גונבים, אונסים, רוצחים. וחוץ מהילדים גם
אנחנו "המבוגרים" צוחקים על הרוסים, על המרוקאים, על המבטא,
הדיבור, צוחקים על שמנים ומורידים את הכובע לרזות.
אבל עם אני הסתכל עמוק עמוק לתוך לבכם אני הראה שקית סגורה,
שחורה, מלאה בחרא, שמסביב לה יש יתושים המחכים להיכנס לתוכה.
אז אני מדברת לא נכון, אז יש לי קול נורא חלש, אבל אני בן אדם
טוב, יש לי לב, אני כועסת, זועמת וצועקת לדף ולתוך אוזניכם,
שמי שיקרא את המילים שלי שיסתום את הפה לפני שהוא רואה אדם עם
מגרעה, כי בסופו של דבר הגלגל חוזר.
ולמה זה ככה? מפני שאני לא כמוכם, מפני שאני המורדת, אני אחרת
וביזארית, שונה, לא מתאימה לחברה שלכם.
לכן אומר לכם משהו, רבותיי, תקשיבו טוב, תנקו אוזניים: א נ י
צ ו ע ק ת עכשיו, אתם שומעים?!