יצאתי לחופש הגדול האחרון שלי. אם יש כזה דבר בכלל חופש.
שתי בגרויות לא קשות במיוחד, שלא תרמו לבגרות שלי במאומה -
ואני בחוץ. בחופש הגדול האחרון שלי לפני הצבא. והחיים.
מבחינתי, המשמעות של חופש גדול היא מאוד פשוטה: יותר מדי זמן
חופשי ללא שום דרך כמעט לנצל אותו. יותר מדי זמן לישון, יותר
מדי זמן לעשן, יותר מדי זמן לשרוף בידיעה שזה זמן שלא יחזור
יותר.
ראיתם פעם המון של נוער יוצא לחופש הגדול? זה מחזה מדהים.
ועצוב. כל כך הרבה ילדים שכל האושר שלהם והחיוך הגדול שמרוח על
הפנים שלהם נובע מהעובדה שעכשיו יש להם המון זמן חופשי. המון
זמן חופשי של לא לעשות כלום. גם אם חלק יגידו שהם רוצים לעבוד
בקיץ, או שיש להם תוכניות לטייל בארץ מן הצפון לדרום, או אפילו
אם תפגשו כמה בנות עם שאיפות אמיתיות, שיגידו לכם שבחופש הזה
הן מתכננות להשתזף כל היום בים (כמובן שהן יזכירו שהן מתכננות
לעשות את זה "טופלס") ובערב לצאת למסיבות מטורפות ולפסטיבלים
עאלק "שאנטים". כל לילה מסיבה אחרת. "מי צריך לנוח?". אל
תאמינו להם. כל אחד מנסה לשכנע את עצמו שיהיה לו מה לעשות
בחופש הגדול, שלרגע לא יהיה לו משעמם ושהוא יספיק לעשות את כל
מה שרצה במשך השנה אבל לא היה לו זמן. האמת הכואבת היא, שחוץ
מכמה לילות לבנים עם מסיבות ממש טובות שייגמרו עם "הנג-אובר"
עצבני וחוץ משיזוף אחד בים שיסתיים בקילוף כואב, חוץ מטיול אחד
ממש טוב שייגמר ברגל שבורה או באיזו עקיצה של "יתוש שושנת
יריחו", לכל בן ובת נוער, יישארו עדיין המון ימים של אי-עשיית
כלום. של בטלה מוחלטת.מה שאני מנסה להגיד זה, שהנוער של היום
(ואולי גם הנוער של פעם, אני לא יודע, לא הייתי פעם) הוא נוער
אבוד. הוא נוער בלי כיוון ממשי. נוער עם המון חלומות אבל ללא
שום דרך להגשים אותם. אני מכיר יותר מדי אנשים שהבילוי הכי
אטרקטיבי בעיניהם הוא לצאת למועדון, לשתות כמה ליטר בירה,
לדפוק כמה שוטים ולשכוח מי אתה. להיות עם בנות שלמחרת לא תדע
את שמן, ללכת מכות רק כדי לפרוק אגרסיות, לעשן רק כדי לשכך את
הכאב.
אם תסתובבו בערים הגדולות, בכפרים הקטנים, בכל מקום בו חיים
בני נוער, תוכלו למצוא קבוצות של אנשים פשוט יושבות לילות
שלמים במרכזים של ישובים, בשדרות של ערים. סתם יושבים, מעשנים,
שותים ומדברים על כלום. אני יכול להגיד לכם מניסיון ומהיכרות
עם הישיבות האלו, שרוב האנשים לא רוצים לשבת שם אבל אין להם
ברירה כי אין להם מקום אחר להיות בו, או שאין להם אנשים אחרים
להסתובב איתם. הם מוכנים לשבת בכל מקום ולעשות כל דבר - העיקר
לא להישאר לשבת בבית, עם אבא ואמא, או פשוט כדי לא להישאר לבד.
להישאר לבד בבית ביום שישי בערב יכול להיות אחד הדברים היותר
מבאסים לבן או בת נוער. והאמת שזה מוזר שבני נוער של ימינו
מוכנים לעשות הכל רק כדי לא להישאר בבית בערב, בעיקר כשמדובר
על נוער שמבלה את רוב שעות היום בבית. מול המחשב, או מול
הטלוויזיה, מחזיק טלפון ביד אחת, טלפון סלולארי בין הכתף לאוזן
בכדי להשאיר יד אחת פנויה לכתוב בתוכנות תקשורת במחשב כגון
איסיקיו, מסנג'ר וכדומה. זה דור של אנשים שמלאים בכאב. שמלאים
באינפורמציה שמגיעה אליהם דרך אמצעי תקשורת רבים מספור. זה דור
שגדל באלף השלישי, בצל מלחמת עולם שלישית שמאיימת לפרוץ בכל
רגע, בצל מגיפת האיידס, בצל השתלטות ענקי התקשורת על עולם
האומנות, בצל התחממות כדור הארץ ודיבורים על שקיעתו. זה דור
שגדל בצל ההרס, העצב והכאב ששולטים בעולמנו. זה דור עם המון
חלומות, אבל בלי יותר מדי תקוות. דור שכבר נמאס לו להרגיש כאב,
אז הוא משתמש בכימיקלים שונים בכדי לשכוח את כל הצרות שמקיפות
אותו. זה דור שסופג כל כך הרבה אבל לא מוציא כלום. זה דור שאני
קורא לו בהמון עצב: דור הכלום.