הוא בא לקחת אותי, רבנו והוא היה רעב. שתקתי הרבה והוא התרגז.
השתיקה שלי שגעה אותו, לפעמים גרם לי לחשוב שלא ידע מהו ערך
השתיקה, או אולי בעצם פחד ממנה כיוון שתמיד היה חייב להעלות
הכל על פני השטח, ולהבין. אני פשוט העדפתי לשתוק. תמיד גרם לי
להרגיש שהוא פחד שיעזבו אותו, ולכן אף פעם לא היה יכול לשתוק.
בסוף כל יום, שיחה, ויכוח, דיאלוג, היה צריך לדעת שהכל בסדר.
בסוף כל יום, לילה טוב ונשיקה, הכל טוב, הכל נאמר, שום דבר לא
נשאר בבטן. תמיד שאף ליציבות ולידיעה שהכל בסדר. הילד, שייצג
את חוסר היציבות, הפראיות השובבות והנעריות, שאף ליציבות, בעצם
לא שאף לה, אלא נאחז בה.
הגענו אל היעד, עכשיו הפרידה. לנשק אותו? נישקתי והוא אמר שהוא
קיווה שאעשה כך, שמחתי. הוא אמר שהוא רעב, שהוא רוצה לאכול
ושילך איתי אם ארצה. אמרתי לו שהוא מנומס, שהוא סתם אומר
ושבעצם הוא ממש רוצה לברוח. הוא תקף את דבריי ע"י סירוב עדין.
ככה הכל היה אצלו, אגרסיביות חייתית מהולה בעדינות רכה ושובה.
הלכנו לאכול. הלכתי איתו, והוא הציל אותי. טיילנו בקניון
מחפשים עניין, ביחד. הלכנו כשעל גבי תיק, ובידיי מעיל. חיפשנו
מקום להתיישב בו ותוך כדי צעידה החלה התכולה של התיק לדקור את
גבי, הבעתי אי נוחות. המשכנו ללכת, בחור יפה ובחורה עצמאית. לא
ממש התרכזתי במעשיו ולא ייחסתי חשיבות רבה לתנועותיו, הרגשתי
את התיק שלי נפתח, הוא הכניס את ידיו והוציא והכניס משם כמה
דברים, לא ממש התרכזתי. אבל הוא, הציל אותי. המשכנו ללכת, לפתע
הבחנתי שהדקירות בגב פסקו. הבנתי שהוא סידר לי את הדברים ככה
שלא יכאב לי.
המשכנו ללכת עד שמצאנו מקום לשבת בו. הוא לא התרצה, רק כעס עוד
יותר, אכלנו קצת והלכנו משם. הוא הוריד אותי בדיוק איפה שהייתי
צריכה לרדת, לא הפסיק להתנצל על כעסו והוסיף ואמר שנהנה, רק
מעצם נוכחותי, ואני, בתמימותי האמנתי. הוא נסע כועס, זה כאב
לי, והייתי עייפה.
הערב המשיך והפך ללילה. הגעתי הביתה, התקלחתי ונסעתי אליו, כדי
שהנוכחות שלי אולי תשמח אותו שוב. רק בשבילו נסעתי, הייתי כל
כך עייפה. כשהגעתי הוא כבר היה אי שם... העיניים הירוקות שלו,
היפות, הגדולות, הפכו לשני אבטיחים. ליטפתי אותו כל הלילה.
הימים עברו, וכבר לא היינו יחד. אני לא יכולה להגיד שרציתי את
זה ואני גם לא יכולה להגיד שלא. נסעתי אליו, הוא עבר לגור
בקיבוץ. העברנו יחד את הלילה אז עוד היה בסדר, בערך. התעוררנו
יחד. הוא מאוד אהב להציק לי, הוא התגלגל בשמיכה, שגם אני הייתי
תחתיה, כך שגרם לגופי להסתובב אליו כשהוא עם מבטו אליי מגולגל
בשמיכה מחייך אליי. ראינו טלוויזיה, והוא היה לחוץ קצת. הרגשתי
את זה עליו. זה היה טעון מה שהיה שם, בהחלט. קמנו והלכנו
להאכיל את החיות ביחד. הוא הסביר לי בפירוט על כל החיות ונתן
לי הוראות. גרם לי לרצות להיעלם. אז שתקתי, ונעלמתי. הוא
התרגז, העיר, ונזף. אני שתקתי. לא לקחתי שום צד, כמו תמיד,
איתו. כסימנו את מלאכתינו, חזרנו פנימה. אני כבר קיוויתי
להיעלם כל כך. הוא המשיך להקניט, ואני הרגשתי מותקפת, הייתי
כמוכת אלם, עד שפתאום אמרתי בכעס - "נמאס לי, אתה לא נעים לי,
אני לא אבוא יותר", הוא ביקש ממני לא להיות דרמתית. אני הייתי
בהלם מעצמי, כל כך לא מתאים לי. כנראה שבאמת, פעם ראשונה הוא
גרם לי להתרגש. לצערי הריגוש היה עלבון.
הוא הרגיע אותי ושאל מה הוא יכול לעשות בשביל להקל עליי את
שהותי (מכיוון שהקיבוץ שהוא התגורר בו היה לא אלא חור רחוק
ומרוחק, היציאה משם לא הייתה נגישה בכל שעה). ביקשתי ממנו
שיניח לי, שפשוט לא ידבר איתי, לפחות ככה זכור לי. הוא הכין
לנו ארוחת בוקר-צהריים - חביתה מהביצים שכרגע אספנו מהלול.
מהצד, זה נשמע כמו חוויה רומנטית, קמים בבוקר בקיבוץ מאכילים
את החיות ואוכלים את התוצרים. אני לא בטוחה איזו חוויה זו
הייתה, אבל בטח שלא היה בה שמץ של רומנטיקה. השיחה המשיכה,
המטען השתחרר והוא לא הפסיק להזכיר עד כמה אכזבתי אותו. ולא
בגלל שעשיתי משהו לא בסדר, אלא פשוט אכזבתי אותו במהותי. או
אולי, לא אני אכזבתי אותו אלא הוא זה שהתאכזב. "את טובה מדיי",
הוסיף ואמר. טובה מדיי? מה זה אומר, ניסיתי להבין. "את לא
מספיק מושחתת". ביקשתי להבין את כוונתו למרות שהבנתי בדיוק למה
הוא התכוון. מה שהתכוונתי לשאול באמת היה מה כל כך רע בזה...
להשפיל מבט? לא היה לי מה להגיד אז המשכתי לשאול עוד ועוד. למה
עשיתי את זה? רציתי לדעת. את כל מה שרע בי - תגיד לי ועכשיו!
"לא נמשכתי אליך", הוא אמר. אני ניסתי להיות עדינה במילותיי,
וביקשתי ממנו להיות גס ובוטה והוא נענה בשמחה. אט אט השיחה
התמתנה. התקרבה השעה ללכת, הוא הציע לי להישאר, הסכמתי ואז
הציע שאלך אז הלכתי. הוא ליווה אותי לתחנה, ואמר שהיה נחמד אם
הייתי נשארת. השבתי שהייתי עושה זאת אם הוא לא היה מגרש אותי.
פה הוא בחר בשתיקה.  ואז זה קרה. הוא ליווה אותי והכביש היה
רטוב. שיירה של מכוניות עברה מהר והמים הושפרצו לכל עבר. הוא
משך אותי מהכביש בכדי שלא ארטב. המכונית הראשונה עברה, הוא משך
אותי. חזרתי לשולי הכביש. מכונית שנייה עוברת והוא מושך אותי,
כדי שלא ארטב. אני חוזרת לשולי הכביש ומכונית שלישית עוברת,
ושוב נמשכת הצידה. "את כל כך תמימה" הוא אמר. "כל כך תמימה..."
בליבי ידעתי שהוא התכוון למטומטמת.
הלוואי והיית יודע, שלא יכולתי לשים לב למכוניות האלו, ולא היה
אכפת לי להרטב, כי באותו הרגע הראש שלי, פשוט היה במקום אחר.