אני כבר מרגיש אותה... מטפסת לי על עמוד השדרה...
אותה תשוקה מוזרה, שלא נותנת לי לישון לא בלילה, לא ביום,
גורמת לי להיות אחד בין כל כך הרבה, אחד,
אחד צועק, כל כך חזק שאף אחד לא שומע מרוב חוזק הצעקה.
אני מרגיש אותה... מטפסת לי על עמוד השדרה...
והנה היא שוב הגיעה אליי... חדרה אליי למחשבות,
לוקחת כל פיסת אהבה קטנה מהגוף שלי, מחורר כולו...
נשארתי לבד, על מדרכת החיים.
בזמן שכולם רצים וממהרים בכביש הסוער אני איבדתי,
או אולי פיספסתי, את הפנייה שלי.
ועכשיו אני כאן, עומד על מדרכת החיים.
כבר מרגיש אותה... מטפסת לי על עמוד השדרה...

אני זוכר כשהיינו נפגשים, שעות.
ימים. אולי כמה שנים טובות, מי זוכר.
אולי היא הביטה בי במבט חסר חיים כשעזבה,
אולי התכוונה לעזוב בכדי לחזור, יותר חזקה, יותר משמעותית,
תופסת כל חלק, בדיוק כמו שתפסה אז.
בדיוק כמו שתתפוס בעוד כמה חודשים, שנים, שעות...
מי זוכר...
אני כבר מרגיש אותה... מטפסת לי על עמוד השדרה...

ואם לחיות בין כולם הוא הסבל, אולי, זה היה צריך לקרות...
אולי היא הייתה צריכה לבוא, אותו לילה משוגע,
לסחוף, לתעתע, לגרום לגוף שלי לרצות אותה עוד...
לגוף שלי - אבל לא לי.
ועכשיו, כאשר אני שוכב במיטה, זמן לא מוגדר, לאחר שהיא עזבה,
אני מרגיש את זה...
זה שוב חוזר אליי... לאט לאט, בידיוק כמו ביום הראשון שבו היא
עזבה אותי...
היא חזרה שוב.
ואני כבר מרגיש אותה... מטפסת לי על עמוד השדרה...