ישבתי על המזח, רגלי מדשדשות במים הרדודים. קרירות נעימה של
בוקר ומים העבירה גל צמרמורת עדינה בגופי. הראש נקי. זה הזמן
הכי טוב שלי לפתור את בעיות העולם ואת הגרעין לפרק. זה שלי,
שלא מוצא מנוח במשך היום. השמש החלה לתת אותות שהיא בדרך, קו
האופק החל מקבל צבעים של אלוהים, והריח נקי. העופות חגים, או
שמא ציפורים שאיני מזהה מנסים לשלות דגיגון מהמים, או סתם כי
גם להם נעים בתכלת הנפלאה הנפרשת לאור יום.

כל ההחלטות שהיו נכונות לרגע לא פעם נמוגות עם היום, בשל היום.
הכל שליו ונכון ברגעים אלו, אור הבוקר מטהר את הלילה האפל ואת
אמש. אבל היום, היום יש לו את הקצב שלו, ההפתעות שלו, המטלות
שלו. הכל שלו, ואני חיה בתוכו, מנסה לדלות רגעים של עניין,
אושר, עשייה, שלווה. רגעים טובים ובעלי אנרגיה חיובית. לפעמים,
אם הלילה היה רוגע והירח האיר את דרכי טוב, אנסה לאחוז עוד קצת
בכך. אבל היום עולה ואיתו שאון החיים, המציאות.

הייתי צריכה להחליט. זהו הגרעין שכל אדם צריך לפצח בכוחות
עצמו, להביט בתוכו פנימה, לבד, ולהחליט - מה הלאה? הדרך אינה
קלה אף פעם. לא תמיד המזח זמין וגם לא הרוח הקרירה והמים
הצלולים. לפעמים עכור ויש אצות, אבל תלוי היכן בוחרים לשבת
ולצפות, להגיע להחלטות חשובות.

הבטתי שוב אל השמש. עוד רגעים מספר ולא אוכל להביט. השמש יוצרת
לנו יום חדש. כוח אלוהי מדהים, ליצור. אמנות של אלוהים ושל
צלמו - האישה והגבר. בדרך אל המזח ראיתי במדרחוב אישה שישבה
ופיסלה חיות קטנות. לא הפריע לה קור הבוקר, ונראה שכל עולמה
בידיה. לא רחוק ממנה ישב איש ועישן מקטרתו בעיניים חצי פקוחות.
כלב קטן הסתובב מקשקש בזנבו ללא הרף, שמח בחלקו. ריחות נעימים
עוד היו פזורים מליל אמש. כולנו יצירה של, ויוצרים את נפלאות
היקום.

קמתי, מישרת קלות את שולי הבגדים, נושמת עמוק, אוספת חפצי
באיטיות נעימה. קודם השמיכה אחר-כך בקבוק מים והתיק הקטן.
הרכבתי את משקפי השמש, האור החזק החל מציק לי. הבוהק הכאיב וכל
כך נגד את שלוות הלב. שם, בלב עמוק, הרגשתי צורך להודות. לא
היה ברור לי למי ואיך, אך הכל נראה ששב על כנו, וכל ההתלבטויות
היו סדורות בסדר מופתי, פתורות. שם עמוק במרכז החזה היתה
אנרגיה נפלאה, נקייה וטהורה, שנתנה לי מרחב מחייה גדול -
הודיתי.

מי או מה שראוי להודיה זו, ישמע קולי.
אני בדרכי להגשמת חלום.