היא שכבה שוב מדממת. הוא ראה את הדם ניגר מפצעיה הפתוחים. עצם
הימצאותו עימה לא עזר לה לאחות את אותם פצעים רבים שכבר יבשו
וניזוקו שוב ושוב. הוא עזר לה להעמיק את אותו עצב מוכר. להפוך
אותה לצל של האהבה העצמית שלו. לה הוא היה נאמן יותר מכל.
היא הכירה אותו כמו את כולם. דמות טריוויאלית בין דמויות רבות
בחיי היומיום המשועממים שלה.
כמובן שעוד לפני שהשכילה לברר מי הוא אותו אדם שהכניסה אל ביתה
הוא כבר הספיק להיכנס למיטתה. זה לא מה שהוציא אותה מאדישותה
לקרירות שהפגין כלפיה באופן כל כך לא מוכר. אותו כאב שהחל לפעם
בה נגרם רק אחרי אותם שיחות ארוכות שהוא החל יוזם. מודע לכוח
שיש במילותיו. כובשות מכל מבט שלא הפנה אליה מעולם.
החיים שלה הכתיבו לה התנהלות מאוד מדויקת של מה שנקרא פסיביות.
הכניעה שלה אל מול המתרחש מולה, כמו סרט רץ, נגרמה מתוך התחושה
המאוד מוכרת שהשמחה לעולם לא תהיה נחלתה. והנאמנות שהיא רוכשת
לאותם פצעים, שמחכה שיפתחו בכאב חזק יותר מאותו כאב שבגללו
נגרמו, היא זו ששומרת אותה נאמנה לארשת האדישות שניסוחה על
פניה. תמיד.
הם ישנו יחד. במיטתה שפעמים רבות כבר אבדה בה. הוא ישן מכונס
בתוך עצמו. הוא לא חיבק אותה. הוא לא נישק אותה. הוא רק היה
מונח שם לידה. כמו גורם לה להתקנא באהבתו העצמית שבעבורה לעולם
לא יוכל להעניק לה. גם לא קורטוב ממנה.
הם כבר כולם חזרו ואמרו לה שהיא לא בשבילו. היא כבר לא ידעה מה
יש בה ששומר אותה כל כך מיוחדת מכל אותם אחרים. ומתוך אותה אי
ידיעה לדבר שהסעיר במידה כה רבה את הסובבים לה מצאה עצמה עימו.
מדממת במיטתה. גוועת. והוא שם שוכב לידה. והיא שם שוכבת, בין
אותו כאב פרטי שלה לבין אותה עצמיות אהובה, נאמנה שלו. רוצה
להיות מיוחדת. לא מבינה שהייחוד הערירי שמאפיין אותה מבין השאר
זו אותה אהבה שלא יוכל להעניק לאף אחת אחרת ורק היא יכולה לה.
סבילה אליה.
וכל אותן אחרות שנמנעות ממנו והוא מהן לא נמצאות איתו בגלל
אותה ראייה שלא מותירה להן מקום לספק, שהן לא יכלו להתיר את
הברית המאוד כואבת שהיא כרתה עימו.
שהוא יהיה זה שלא יאהב אותה. שהוא יהיה זה שימשוך בחוטים. שהוא
יהיה זה שיבוא אל מיטתה. שהוא יהיה זה שיהפנט אותה במילותיו.
לכשירצה. שהוא יהיה זה שישכיל לזרות מלח על פצעיה. והוא גם
יהיה זה שילך בסוף. משאיר אותה אדישה אל מול הכאב העמוק שיפער
בה.
ורק מתוך אותה ידיעה מאוד מוכרת לכאב שיסב לה, היא נשארת.
מחכה. רק לבדוק עד כמה זה יכאב.
כי מאז שהשמחה כבר לא חלק מרגש בחייה רק העצב יוכל להביא אותה
למחוזות חדשים.