לשאוף עמוק.
להרגיש את האוויר חודר לריאות בפראות, ממלא את כולי, כבד כמו
אבן.
ואז לנשוף לאט לאט.

שירה ישבה בחדר הקטן שלה, עטופה בצלילי מוזיקה חרישית שהתערבלה
סביבה במיתרים נוגים, הערב כבר ירד אבל שירה בעיניים עצומות לא
הבחינה בשינויים סביבה והתאמצה בכל כוחה לשאוף ולנשוף.
היא כבר לא מרגישה כלום, רואה רק צללים. והצללים סביבה הולכים
וגדלים ככל שהיא מבינה איזו טעות עשתה, הצללים מתקרבים אליה
ובאים מכל הכיוונים - מהקירות והתקרה, מהרצפה, מהמיטה, מתוך
תוכה.

והיא מנסה לנשום - לשאוף ולנשוף, מנסה להתעלם מהזיעה הקרה
שמקפיאה את זרועותיה ואת גבה, ובא לה לצרוח את נשמתה, בא לה
לצרוח עד שלא יהיה בה אוויר יותר, בא לה לצרוח עד שיגמר האוויר
והיא תיפול על מיטתה באפיסת כוחות.
אבל שירה יודעת שהיא חייבת להתאמץ, לנשום, להתעלם מהצללים -
הוא עוד מעט צריך לבוא.

את שמלתה היפה ביותר לבשה לכבודו, גיהצה אותה קודם בתשומת לב -
שלא יהיו קפלים וקמטוטים, שתהיה חלקה למשעי.
ענדה על אוזניה זוג עגילים עדינים ומנצנצים שקיבלה לאחד מימי
הולדתה המאושרים יותר, פעם כשהיתה קטנה וכל בוקר הביא עמו
ריחות של התחדשות ואהבה.
מחרוזת חרוזים שקופים ותכולים על צווארה העדין של שירה, מחרוזת
שקנה לה בדרום אמריקה בטיול הגדול שלו - לבדו עם התיק הגדול,
לבדו עם ההרים. כל חרוז שונה מאחיו ויחדיו הם מחזירים את אור
המנורה הקטנה שמול הראי.
במשך שעה ארוכה סרקה שיערה החלק שוב ושוב, לא שמה לב בכלל
לתנועה החדגונית, עיניה פקוחות אבל היא לא רואה דבר, אפה שואף
אוויר ואף ריח לא בא בקרבו, בראשה ריק אחד גדול,
ואימה.

היא התכוננה היטב לפגישה איתו, ידעה בדיוק מתי הוא אמור לבוא,
ידעה מה יביא עמו ומה תאמר לו. וככל שהתכוננה כך עלה בה הפחד
במלוא עוצמתו, ועכשיו היא יושבת בחדר, יושבת ממש על קצה המיטה
כדי לא לקמט את שמלתה, יושבת ושואפת ונושפת ומנסה להסדיר את
דופק לבה המתפקע, מנסה לחשוב איך תסביר.
ואיך אפשר להסביר??? הוא לעולם לא יבין, הוא לא אמור להבין, אף
אחד לא.
הרי החליטה לבדה באמצע לילה ארוך ומוכה דממה, החליטה כשדמעות
זולגות ללא הפסקה על לחייה, החליטה את החלטתה כשהוא נסע לעבוד
שבועיים בשטח, במדבר הלוהט.

איך חזר כולו שזוף ומחוייך, מביט בעיניה ומרים אותה באוויר,
הסתובבו סביב השמש כשהיא בידיו וכל ישותו זועקת חירות.
איך סיפר לה על הימים הארוכים והרותחים בחמה היוקדת, כשאחריו
קבוצת תיירים לבנבנים מאוסטרליה שרצו לראות את מכתש רמון
מקרוב, דרך הר הגמל ונחל ארדון, איך עלו אל הנגרייה לראות את
הסלעים המלוטשים בדרך הטבע, איך טבלו באגם בנחל נקרות, איך
הרגיש את הטבע לוחש לו בלילות הקפואים מתחת לשק השינה, איך היה
מאושר.

ואיך תספר לו??? איך תעשה לו דבר שכזה???

החליטה שלא לספר.
ואז נסע שוב, הפעם עם קבוצה של צליינים בעלי מבטא מצחיק נוסח
בוואריה, לילה אחד ב"סוכה במדבר", טיול לעין סהרונים ולינה
במושבת האמנויות.
היו לה יומיים שלמים לעשות את שהחליטה, היתה לה תכנית מוכנה
מראש, תוכנית ברורה עם לו"ז מפורט. נסעה בבוקר אל הקליניקה,
לבדה עם תיק קטן בו מגבת, משחה ומברשת שיניים, גרביים לבנות
שכיבסה יום קודם.
חזרה משם אחרי כמה שעות. כל הדרך דמעות זלגו על לחייה כשקו 392
התעקל על הכביש המוכר כל כך, נוסעת מבוגרת שישבה על ידה הושיטה
לה טישו ורדרד והיא הודתה לה בחיוך עקום ובעיניים נוצצות.

הגיעה אל ביתם הקטן מול מרכז המבקרים, נעלה אחריה את הדלת
והתחילה להתכונן לחזרתו. התלבשה, הסתרקה ועכשיו היא יושבת על
המיטה.
הצללים מולה גדלים. הם מושיטים אליה ידיים ארוכות עם ציפורניים
חדות וצוחקים כמו צבועים באמצע הלילה במכתש, צוחקים ומצביעים
עליה, צוחקים וצועקים בתוך ראשה -
"את לא אמא של אף אחד!!!"