היה לי בן, בן שמונה עשרה, חייל.
זה בעצם כבר אומר לכם הכול, לא? הכול על מה שקרה לו, ועל הסיבה
שאני מדברת עליו בלשון עבר.
קראו לו אור, הוא היה טיפוס חברותי, אהב סרטים, מסיבות, בעלי
חיים ועוד הרבה דברים, אבל הכי הוא אהב את הבית שלנו. אני
ובעלי בנינו לנו בית חם ואוהב ביישוב בצפון הארץ. אור הרגיש בו
כל כך מוגן ואהוב, כמו שבאמת היה.
את אור שלי הרגו כשנכנס עם החברים שלו בטנק לעזה. כמה דקות
לפני שיצא למבצע הוא דיבר איתי ואמר "אמא, אני עוד מעט בא
הביתה. למיטה שלי, לחיבוק שלך, לחיוך של אבא. אני עוד מעט בא
הביתה!"
הטנק שלהם עלה על חומר נפץ, והתפוצץ. אור מת במקום. והאור שלי,
כבה.

היום אני נלחמת על הבית שאור הרגיש בו כל כך בטוח. היום אני
נלחמת על הבית שאור כל כך אהב. והאש שהוא השאיר אחריו ובערה
בלבי, מתחילה לשרוף ולהכאיב.
אבל האיש ההוא, ששם מולי, שרוצה את ביתי, לא מבין.
הוא לא מבין שיש סיפור מאחורי הבית. שיש רגשות. שיש ילד שה-ו-א
לקח. ילד שפעם הרגיש בו נורא בטוח.

כל בוקר אור היה מניח תפילין. כל השבוע בבסיס הוא חיכה לקידוש,
זה היה החלק האהוב עליו ביותר ביום שישי. בכלל, אנחנו בית
מאמין, בעלי חובש כיפה ואני בלבוש צנוע. קשה לי לחשוב שבמקום
הזה, שכל כך קדוש בשבילי, הבית שלי, במקום בו האמינו באלוהים,
עכשיו יגור ערבי. אותו אחד שהרג את הבן שלי. בבית של מאמינים
יגדל שהיד ובמקום ללמד אותו תורה, ילמדו אותו איך לפוצץ את
האוטובוס הבא. ילמדו אותו שזה ישאיר לו זיכרון טוב, שהוא יעזור
למשפחה, אבל הם לא יחשבו כמה לנו זה עושה רע.

לפני חודש, ראיתי אחד... הוא הסתובב ליד הבית שעות על גבי
שעות, כאילו מתכנן איפה לשים את המיטה שלו, באיזה חדר ישנו
הילדים. הוא תכנן את החיים שלו בבית שלי. בית שאפילו לא רציתי
לתת.
יצאתי אליו ובערבית שוטפת שרכשתי במהלך הזמן שאני גרה בשכנות
לערבים צעקתי:
"מי אתה שתיקח לי את הילד ואחר כך תרצה גם את הבית?
אור שלי כבר לא פה בגללך! אתה גורם לי כל כך הרבה סבל, כל כך
הרבה עצב, ובסוף אתה רוצה גם את הבית? מי אתה? מי האלוהים שלך?
איפה האלוהים הזה שאומר שלהרוג אותי זה טוב?
כי לי יש אלוהים אחר, האלוהים שלי אומר "לא תרצח", "לא תגנוב",
אתה חוטא! רצחת את הבן שלי ועכשיו אתה גונב את הבית שלי! אני
רוצה לראות את האלוהים הזה! את המנהיג הזה ששולח אותך למוות!
אני רוצה לראות את האמא הזאת שלך ששולחת אותך למות כדי שלה
יהיה כסף בזמן שאני מוכנה להתחלף עם הבן שלי ולמות במקומו!"

והוא ענה לי תשובה שהשאירה אותי בהלם, שגרמה לי לעמוד במשך שעה
ולהסתכל על הבית שפעם הרגשנו בו כל כך מוגנים ולהרגיש שאני לא
יכולה לחיות בו עוד יום אחד. הוא סיכם את הנאום שלי בשתי
מילים: "מוות ליהודים!". סיכם, ובלי בושה הלך.

ואתמול עזבנו. ארזנו תיק, עם הכול, עד הפריט האחרון. רק דבר
אחד השארנו להם: דגל ישראל.
שיראו הם ושיראו כולם שעם ישראל חי, חי וקיים!
בעלי ישר נכנס לאוטו, קשה לו עם פרידות. ואני נשארתי, כאילו
לחכות, ולאט לאט התחלתי לבכות... אז ניגבתי דמעה שירדה על הלחי
והבטתי לשמים, ואמרתי לאור "סליחה שוויתרנו, אבל עוד נחזור,
כשהמלחמה תיגמר נשיב את ביתנו, ואם יהיה צורך נמות על
אדמתנו."
ופתאום, כאילו מהשמים, הוא ענה "בשבילי כבר ניצחתם במלחמה!"
לפתע חייכתי, והרגשתי הקלה.
עם סרטים כתומים על האוטו נסענו לחפש לנו התחלה...