בדיוק סיימתי את האימון כאשר אבא שלי הופיע בכניסה לאולם,
החלפתי חולצה, סיימתי את בקבוק המים שלי לקחתי את הכדור והתיק
והתחלתי מדדה לעברו, היה אימון קשה.
לאחר כחמש דקות הליכה שבמהלכן אבא שלי הספיק להגיד את המשפטים
'אריק תלמד מתמטיקה' איזה שלוש עשרה פעם 'תתלבש כמו בן אדם'
חמש פעמים ו'דרקו ספייה' שזה ברומנית 'כוס עמק' או 'כוס אחתוק'
שלוש פעמים.
הגענו לכרכרה שלנו, טויוטה קורולה כסופה שנת 2001 , מותק של
אוטו.
נכנסנו לאוטו וחיש מהר הותנע האוטו ויצא לדרכו, הדלקתי את
הרדיו ונתתי לשדרני גלגל"צ לקבוע את האווירה... זה היה עדיף
מלשמוע את מר נלו מזמם לי במח כל הזמן, לפתע החלה מנגינה חדשה
ולא מוכרת, אבא שלי חייך וזה היה מוזר כי נלו פשוט לא מחייך אף
פעם, אני רציני, הוא פשוט לא יכול, אולי היכולת המוטורית שלו
בכל מה שקשור לחיוך מנוונת אבל הוא חייך, חיוך מאוזן לאוזן,
הבטתי בו המום ולא הבנתי לפשר העניין, בהיתי בו באקסטזה לא שם
לב למתרחש סביבי עד שפתאום קלטתי, התנערתי מתופעת הטבע המוזרה
שנקלעתי אליה פעם ראשונה בחיי הקצרים ושמעתי את אבא אומר בחיוך
"תקשיב לרדיו", ברדיו התנגן שיר חדש של שלומי שבן שנקרא "אל
תדברי על אריק" שיא חיוכו של תורם הגנים שלי היה במשפט "מי
מזיין יותר טוב? תגידי לי באמת בלה בלה בלה"...
חייכתי קצת נבוך, זה היה בכיתה י"א. עברו לפחות חמש או שש שנים
מאז וזאת הייתה הפעם הראשונה שנתקלתי בשיר הארור הזה, מאז חיי
לא שבו לתקנם, זה החל כמו מבול, תחילה בטפטוף ולאחר מכן הטיפות
היו בגודל של כדור כדורסל, מכל עבר אמרו לי אנשים לא לדבר
עליי, לא הגבתי רק חייכתי, זה היה נחמד לשמוע את זה, זה היה
נחמד שכאשר המורה שלי קראה בשמי אז ענו לה במקהלה לא לדבר
עליי, אבל הזרם רק גדל וגדל, המורות אמרו לי את זה, ההורים
אמרו לי את זה חברים קרובים, סבים וסבתות, קרייני חדשות,
חתולים, מגזינים, מאפרות, תמונות, בכל מקום בבית הספר היה
מרוסס 'אל טדברי על אריכ' בשגיאות כתיב שכתבו בריונים מכיתה
בי"ת מבית הספר ליד, זה היה בכל מקום.
הדבר החיובי היחיד שהיה בכל הסיפור הזה שבנים שלחו את חברות
שלהן לשכב איתי רק כדי שיוכלו לשאול את השאלה המטופשת הזאת
:"מי מזיין יותר טוב? אריק או אני?" "מן הסתם שאריק," הן היו
עונות ואז התחלתי לקבל מכות מהבבונים ששלחו את החברות שלהם
לשכב איתי.
ההיסטריה הייתה בעיצומה, לכל מקום שהלכתי והצגתי את עצמי שאלו
אותי מי מזיין יותר טוב ואמרו לי בכובד ראש לא לדבר על עצמי,
אפילו השוטרים שתפסו אותי מוריד ראשים עם חברים שיחררו אותנו
כי "לא מצאו כלום" אבל מה שקרה שברגע שראו את תעודת הזהות שלי
ישר הם נפלו מהרגליים ורמזו לי בחוסר חן ובחוסר מקוריות משווע
שלא כדי שאדבר על עצמי.
נשברתי, לא יכולתי להחזיק מעמד יותר רציתי שזה ייגמר רק שייגמר
אבל מה שחשבתי שעומד להיגמר היה רחוק מלהתחיל השיא היה ביום
ההולדת שלי שההורים שלי חשבו שזה היה נחמד לרסס לי על הקיר את
כל מילות השיר,"זהו!" זעקתי אל עצמי מכרתי את גיטרת הגיבסון
שלי והלכתי לקנות גלוק 9 מילימטר מאלישע סוחר הנשק השכונתי,
קניתי גם תת מקלע עוזי ושש מיליון שלוש מאות אלף חמש מאות
ושתיים כדורים כדי שתהיה לי תשובה לכל בן אדם שאפגוש במידה
והוא ירצה לעדכן אותי שאסור לדבר עליי בתכלית האיסור או שהוא
ישאל בתמימות מי מזיין יותר טוב אני או אריק שבעצם שניהם אני.
אלישע לחץ את ידי ושאל לשמי שיקרתי לו ואמרתי מנחם אבל אלישע
ידע את שמי ושאל "לא קוראים לך אריק במקרה?" הנהנתי ואז הוא
שאל למה אני גורם לשלומי להתכווץ עניתי לו בכדור בביצים ועוד
אחד בראש ככה לקינוח.
יצאתי לדרכי כשהגלוק תקוע בחגורתי וכמה אלפי כדורים בילקוטי את
הכדור הראשון חטף יוני, הילד עם החצ'קונים שבקצה הרחוב היה
השני לאחר מכן הפסקתי לספור אבל לאחר יום פורה במיוחד בבית
הספר חזרתי הביתה שאקדחי חם ילקוטי ריק ושערי גן עדן עמוסים
במבקרים.
בסביבות שעה 2 בלילה הגיעו שוטרים לביתי. שלושה נכנסו מהחלון
שניים מהדלת ועוד חמישה אכלו דונאט ופטפטו להם בחוץ, הגלוק
הוחבא במגירה השלישית ונמצא במהרה, לאחר כחמש דקות שלושת
השוטרים החסונים כפתו אותי והורידו אותי במדרגות, דילגתי מעל
גופת אימי אשר שכבה על המדרגות וראשה מנופץ לרסיסים. גופת אבי
הייתה בשירותים, נלו המסכן שאל אותי "תגיד קאובוי בציונים, איך
אתה מזיין?" וגיחך, טוב לפחות הוא מת עם חיוך חשבתי לעצמי.
קיבלתי מאסר עולם כפול 4557 בהתחלה זה היה 4550 אבל נאלצתי
לרצוח עוד חמישה שוטרים ושני אסירים שאמרו לא לדבר על עצמי
וקראו לי קאובוי וזרקו עוד הערות נחמדות כאלה, היחיד שהצליח
להימלט היה השופט שזרק לי טוב קאובוי אתה הולך לכלא ושם אף
אסיר לא ידבר עליך, ניסיתי לרצוח גם אותו באמת שניסיתי אבל
ברגע האחרון שוטר מזוין קפץ עליי ותפס אותי. הגיע לשופט הזה
למות,עכשיו אני יושב ליד מקסימוב וליד רוזנשטיין אבל אני אנקום
אני מבטיח לכל אחד ואחד מכם לא כדאי שתדברו עליי... אופס...