תמיד אמרתם שלא צריך לשתוק.
ושאם קורה לך משהו, אתה צריך לספר.
אז כבר מגיל קטן התרגלתי שיש על מי לסמוך,
ועם כל בעיה קטנה רצתי אליכם.
ועד גיל מסויים זה עבד נפלא, כי גם ככה לא היו יותר מדי
בעיות.
והיה מאוד נוח שיהיה מישהו שיקח אחריות, אפילו על דברים
קטנים,
שנראו גדולים כל-כך.
אבל מה קורה שאין על מי לסמוך?
אז משהו כבר לא בסדר.
כי התרגלת לזה, איך פתאום תתרגל למשהו אחר?
השינויים האלו מוזרים מדי. אתה חייב להמשיך לסמוך ולספר.
והימים חולפים,
והאמונה באדם עוברת.
אבל אתה משכנע את עצמך שאתה לא לבד, למרות שמבחינה טכנית...
אתה לא לבד.
אתה מוקף באנשים, חלקם מנסים לעזור.
אבל שום דבר לא מספק אותך, כי זה לא מה שאתה צריך.
אתה כן לבד. כי אף אחד לא מבין אותך,
אפילו אלו שהבינו אותך במשך שנים.
ולאט לאט, כל הביטחון שלך באנשים מתמוגג.
מתפוגג.
אז אתה מנסה לכתוב יומן, כי בסרטים זה תמיד עובד.
ושהיומן לא מגיב, אתה פותח בלוג.
ושהבלוג מגיב, זה כבר מאבד את כל הטעם.
אז מה אתה בעצם רוצה?

תחליט.