ילדות;
שדה זהוב מצמיח צמות
טיפות טל על רגליים יחפות
מסילות רכבת אי-שם ישנות
פרפרים שרוקדים על פני חלומות
פעמוני רוח אשר מנגנים נעימות
צחוק פורץ וממלא נשמות
והשמש - ויטראז' צבעוני לא שביר
ופרחי זכוכית מתנגשים קלות כשמחדיר.

בגרות;
השדה מבודד - עליות גג ריקות.
טל בדם, דם בטל, בין ברכיים קטנות.
מסילות רכבת עם שחר מתעוררות,
ודורסות פרפרים, ואיתם - חלומות.
פעמוני רוח צווחים, שוברים שתיקות.
צחוק נדם, לא נשאר אלא לבכות.
והשמש משאירה שמץ זיכרון שהעכיר,
וגופתה שוכבת על שברי פרחים נבולים - כשהחדיר.