כמו שלחולי נפש נותנים סמים כדי להשאיר אותם ב- Delay
החיים מזריקים לי חרדות ואני נותרת מחוסרת אני
רובוט שפועל במקומי ויש לו תשובה לכל שאלה
כי יש פחד שכל שאלה מייצרת
הרגשת חוסר האונים הזאת שתקפה על הבוקר
הפחד הנורא שדוכא
על ידי תקווה לא אמיתית - תקוות הפחדים
איך יהיה אפשרי להכיר אותי אם כל מה שאני הוא תוצר של פחדים
אני מושלמת שאני לא קיימת -
אם אין לי אני לי, מי לי?
המדרון שסלול על הלב שלי כמו חותמת של רשע
ואני מרגישה הכי נורא שהכל ימחק כאילו היה חלום
שהמציאות שלי היא סיוט, אני סתם כותבת מילים
הם כבר לא נוגעות בי כמו מקודם כי כבר חזרתי לפעול כמו
רובוט מחורבן...
ומה זה משנה אם אני אומרת אמת או שקר
הכל אותו הדבר כשאין את מי להכניס לעולם
כשאין אפשרות לתת אמון.
אני מרגישה חרא אבל מה זה משנה
גם אם למישהו זה משנה וגם אם לא
אני מנותקת אני רוצה להרגיש את זה אבל פה אני מוגבלת.
אני לא נוכחת ואין לי עדים כי אין לי אמון
רק הפחד שנשאר
לבנות לי שביל חיים
ממש כמו לקום מסיוט ולגלות שהחיים הם סיוט
ולא מדובר באיזה טלנובלה מחורבנת
אלא רגש
הלוואי ויום יבוא ואני אוכל לתת אמון
ושלא יגידו שמאמינים בי שאני מסוגלת
כי זה לא יגרום למה שניסיתי ברצון והמון שקידה
להגיע,
זה לא יגרום לי לתת אמון, זה אפילו לא יגע לי בלב
כי הלב שלי מרוחק אלף מיילים