"תתעורר! אתה תאחר לבית הספר!"
אוף... אותו הצליל שמעיר אותי כל בוקר מאז שאני זוכר את עצמי.
כרגיל לא שמעתי את השעון המעורר שלי, וכרגיל נשארו לי עוד 10
דקות עד שהאוטובוס יגיע. אני כבר במילא לא אספיק אז אין מה
להילחץ. הייתי צריך ללכת לישון מוקדם יותר, אני כל כך עייף.
ושוב פעם אותה שיגרה כמו בכל בוקר: קם, מתלבש, שותה כוס קפה
ואוכל חצי ביסקוויט, אני אף פעם לא יכול לאכול הרבה כל כך
מוקדם בבוקר, זה עושה לי בחילה. אחר כך הולך לעשן, לוקח את
התיק ויוצא. אני אפילו לא בודק אם יש לי את המחברות שצריך
לשיעורים היום. זה לא משנה, אני במילא לא רושם כלום, אני עייף
מדי.
כשאני מגיע לתחנת האוטובוס המצב רוח הגם ככה גרוע שלי הופך
למחורבן. התחנה מפוצצת בילדים קטנים ורועשים. למה הם כאלה
רועשים? הם לא מבינים אחד את השני כשהם מדברים בשקט?
ובנוסף לזה הם גם תפסו את כל המושבים בתחנה. טוב, לפחות הם
עולים לאוטובוס אחר.
כשירדתי מהאוטובוס נשארו לי עוד איזה שני קילומרטים להיגרר
לבית ספר. זה רק 15 דקות הליכה, אבל אני כל כך עייף.
אולי בפעם הבאה אני אלך לישון מוקדם יותר, ככה אני אספיק להסעה
של בית הספר.
אני מתחיל ללכת, מסתכל על השעון, עברו רק 45 דקות מהסיגריה
האחרונה שלי, אבל משעמם סתם ללכת אז אני מוציא עוד אחת. אולי
אני בכלל אפסיק לעשן?
אההה... אני עייף מדי.
אני מגיע לבית ספר 15 דקות לפני סוף השיעור הראשון, אין טעם
להיכנס עכשיו, אז אני סתם מתיישב באיזו פינה בבית ספר. לפעמים
כמה שעות עוברות כמו 15 דקות, ולפעמים 15 דקות כמו כמה שעות.
כרגע זה המקרה השני.
סוף סוף הצלצול. אני נכנס לכיתה, חבר שלי יושב בשולחן שלנו.
הוא נראה קצת שמח לראות אותי כי עכשיו הוא לא יצטרך לשבת כל
השיעורים לבד. הוא גם לא לומד במיוחד, וסתם לשבת לבד יכול
לשעמם עד מוות.
שנינו לא אנשים חברותיים במיוחד, אז אנחנו לא כל כך קרובים
לשאר האנשים בכיתה, אז אין עם מי לדבר חוץ מאשר אחד עם השני.
או שאולי זה רק נראה לי? יכול להיות שהוא דווקא מסתדר עם השאר
מצוין. חפיף, אני עייף מדי מכדי להתעמק בזה.
היום עובר יחסית מהר, אבל זה כי בחצי מהשיעורים אני ישן ובשני
אני מדבר עם חבר שלי במקום ללמוד. בהפסקות כרגיל ל"מחששה" (שם
מפגר, אף אחד לא מעשן שם חשיש). יש מלא ילדים קטנים שמעשנים
שם, כל מיני זייניקים וחטיניקים. אני מתחיל לצחוק עליהם שהם
חושבים שאם הם מעשנים הם נהיים "מגניבים" ובוגרים, אבל אז אני
נזכר שגם אני התחלתי לעשן בגיל שלהם. כמובן שאני מתרץ את זה
בזה שהיו לי סיבות רציניות להתחיל לעשן, ולא סתם כדי להיראות
"מגניב" ו"בוגר". אבל אלה כנראה סתם תירוצים. במחששה אני מדבר
עם החברים שלי שלמדו איתי באותה כיתה בחטיבת ביניים. הם השתנו
כל כך מאז, או שאולי אני השתנתי. מה שלא תהיה הסיבה אני כבר לא
מת עליהם במיוחד, אבל פשוט לא נעים לי להגיד להם שיעזבו אותי
בשקט. אני בכלל לא מת על אנשים במיוחד בזמן האחרון, עם כל
המשחקים שלהם וההצגות שלהם והצביעות. אני מתאר לעצמי שאני לא
טוב יותר מהם, והייתי בדיוק כמוהם, אם לא הייתי עייף מדי. אז
אני בדרך כלל פשוט אדיש.
סוף סוף נגמר יום הלימודים. היום ההסעה נוסעת במסלול הארוך
והאזור שלי הוא האחרון. האוטובוס מלא ברעש. משום מה אנשים לא
יכולים לדבר בין עצמם בשקט. ומילא כשזו חבורה אחת, אבל 50
ילדים שצועקים בבת אחת זה מוגזם. מישהו התחיל לעשן באוטובוס.
אני שונא את זה למרות שאני מעשן. האוטובוס גם ככה מחניק והעשן
והסירחון של הסיגריות לא עוזר, במיוחד לאנשים לא מעשנים. אבל
בעיה שלהם, אני עייף מדי מכדי שיהיה לי באמת אכפת.
האוטובוס מגיע בסופו של דבר לתחנה שלי, היא האחרונה. אני יורד
וחוצה את הכביש. באמצע הכביש אני פתאום שומע רעש חזק. אני
מסתכל לכיוון הרעש, זו מכונית. הנהג צופר בפראות ונראה שהוא
צועק משהו לעברי. הוא כנראה איבד שליטה  על הרכב. אני צריך
לזוז...

אבל אני כל כך עייף...